לבד שבתות וחגים: "הפילגש" מוצאת את ההומור בין הדמעות והאבל

כשיוצאים לספר סיפור, אחת השאלות המרכזיות היא מאיפה מתחילים. הפתיחה היא סוג של כרטיס ביקור לסרט כולו – היא קובעת טון ומייצרת ציפיות. סצנת הפתיחה של "הפילגש" עושה את זה מצוין. אלה (דאנה איבגי) נמצאת בדירתה כשמגיע שליח עם אוכל אסיאתי. היא לא הזמינה כלום, ולכן היא חושבת שהיה זה אסף שהזמין, ומשתפת את השליח האנונימי בהנחתה. אחרי שהוא עוזב אלה מתחילה להעביר את המנות השונות לתוך צלחות. דפיקה בדלת מעוררת ציפייה לאסף המדובר, אבל זה לא הוא אלא השליח הלחוץ שאומר שטעה בכתובת. הוא מתפרץ פנימה, מחזיר את האוכל לתוך האריזות ועוזב, ואלה נשארת לחכות לאסף, שלא מגיע. הפתיח ההומוריסטי והמתסכל הזה (השליח אפילו לא מחזיר את הטיפ שאלה נתנה לו) מאייר רישום זריז של הגיבורה ומקומה בשוליים, כמישהי שקיבלה לרגע משהו שנועד לאחרים, ואז איבדה אותו ואפילו אין לה זכות להתלונן.

>> "חולית: חלק 2": קולנוע מזהיר, אקשן מסעיר וסרט אדיר

למחרת בבוקר נגלה שאסף היה המאהב של אלה מזה ארבע שנים, ושהוא מת פתאום. ודווקא במותו אלה נאלצת להכיר בכך שאף פעם לא הפכה לחלק מהותי בחייו. אלה היא מעצבת תלבושות בתאטרון, זאת שמלבישה את השחקנים שמקבלים מחיאות כפיים בזמן שהיא נשארת מאחורי הקלעים. אסף היה הבמאי, והוא היה נשוי לצ'לנית יפה ועשירה וגר איתה בבית גדול ויפה. נטשה (אנייה בוקשטיין) היא האלמנה הרשמית שזוכה לניחומים, ואף שכולם בתיאטרון ידעו על הרומן, אבלה של אלה אינו זוכה להכרה (רק שחקנית אחת, בגילומה של מונא חוה, מקדישה לה מעט תשומת לב). במהלך ימי השבעה אלה מוצאת מיני תירוצים להגיע לביתו של אסף, ובמהלך ביקוריה שם היא מתוודעת לאישה האחרת, לאחיו של אסף (שנראה בדיוק כמותו), ולאמו הדמנטית (עירית גדרון).

בינתיים בתיאטרון מחליטים להמשיך עם התכנית להעלות את "מדיאה" שאסף ביים, ואלה נדרשת לספק את השמלה עבור השחקנית הראשית. הטרגדיה הקלאסית של אווריפידס מספרת על נקמתה של נסיכה שננטשת על ידי המאהב שלה, שעבורו היא בגדה במשפחתה. הגיבור המיתולוגי יאסון עוזב את מדיאה לטובת נישואים לבתו של מלך, ובזעמה היא זוממת מזימה נוראה. מדיאה (שגולמה על במות ישראל על ידי הגדולות שבדיוות המקומיות, מחנה מרון, דרך גילה אלמגור ועד יבגניה דודינה) שולחת לצרתה שמלה כמתנת חתונה, וכשהכלה המיועדת עוטה אותה, פורצת ממנה להבה שמכלה אותה. מהשמלה שאלה עיצבה לא פורצות להבות, אלא היא מורכבת מצינורות שקופים שאמורים לקלוט את דמעותיה של הנסיכה הדואבת. זה קונסטרוקט סבוך, והוא לא לגמרי עובד, והבמאי המחליף (יניב ביטון) מורה לאלה לעצב בזריזות שמלה קונבנציונאלית יותר.

מדיאה והשמלה הן דימויים חוזרים בסרטה הראשון של מעיין ריף, והם משתלבים בעלילה וברובד המטאפורי. אלה מזדהה עם כאבה של האישה הזנוחה, אבל המזימה שלה אינה שטנית כשל מדיאה. היא רק רוצה לחצוב לעצמה מקום כאלמנתו הסודית של אסף (באנגלית הסרט נקרא "האלמנה האחרת"). נטשה, מצידה, תוהה לגבי האורחת הפולשנית אך אינה מתעמתת איתה. "הפילגש" מייצר רצף של סיטואציות לא טיפוסיות, ושתי השחקניות מוצאות את המורכבות שבדמויות. איבגי ובוקשטיין היו מועמדות לפרסי אופיר, כמו גם הסרט, הבמאית, הצלם משה משאלי, המלחין אדם ויינגרוד, מעצבת התלבושות מאיה לבוביץ', והמעצב האומנותי עידו דולב, שגם זכה בפרס.

משום שאסף איננו בנמצא, אנחנו לא יודעים מדוע בגד ביפהפייה המושלמת, ואומנית בזכות עצמה, עם המלבישה העכברית. אולי הוא הרגיש נוח יותר בחברתה דווקא בשל היותה פחות מאתגרת. ב-1989 ברטראן בלייה יצר סרט בשם "יפה מדי בשבילך" על גבר (ז'ראר דפרדייה) הנשוי לאשה מושלמת (קרול בוקה המרהיבה) שבוחר לפצוח ברומן עם מזכירה זמנית (ז'וזיאן בלסקו הפחות מרהיבה). בלייה אמר שזה סיפור על גבר שהתחתן עם המאהבת שלו, ואז פגש ברעייתו. משהו מהמבט העקמומי של הסרט ההוא נמצא ב"הפילגש", שמוצא את ההומור בדרמת האבל.
3.5
בימוי: מעיין ריף. עם דאנה איבגי, אנייה בוקשטיין, יניב ביטון, נעמה פרייס, מונא חווא, עירית גדרון. ישראל 2022, 85 דק'