נסיעת הבכורה של הרכבת הקלה. שש בבוקר. אני דלוקה בדרך לאפטר
בין מסיבה למסיבה התגייסנו למשימה היסטורית: לתפוס את נסיעת הבכורה של הרכבת הקלה בדרך לאפטר פארטי. פספסנו את הראשונה כמובן כי היינו צעירים ודלוקים. על השנייה עלינו לאחר מאבק הרואי בסוכריה על מקל. כך נסענו במנהרת זמן של דיסוננסים בין העבר של תל אביב לעתיד שלה וחזרנו עם תובנות
זה התחיל בצהרי יום חמישי. בישיבת מערכת "טיים אאוט" לקראת הפעלתה של הרכבת הקלה, נשאלה השאלה מי יהיה הכתב שיישלח לתעד את הנסיעה הראשונה בקו האדום. "מי ער בשעות האלה בחמש וחצי בבוקר של יום שישי?", הם שאלו. "אני", עניתי בהתלהבות. בלילות חמישי, כשאני יוצאת לחגוג, לרוב אני חוזרת מהבילוי בבוקר של שישי. מבחינתי נסיעה ברכבת הקלה ביציאת חמישי, ועוד בנסיעה הראשונה שלה, זאת עוד תחנה בדרך ממסיבה אחת לשנייה בסופשבוע תל אביבי סטנדרטי. תחנה חשובה אמנם, אבל עוד תחנה. למה לוותר על התענוג הזה? נידבתי את עצמי וכולם היו שמחים.
גם החברים שסיפרתי להם במהלך הלילה שאני עתידה לחנוך את הרכבת הביעו התרגשות והציעו את עצמם להצטרף אליי. שימח אותי שאני לא התל אביבית היחידה שמתלהבת כשמשהו חדש קורה בעיר, ועוד דבר בכזה סדר גודל שחיכינו לו עידנים. ידענו שזאת משימה גדולה, לא פשוטה, והיינו צריכים להתכונן עבורה היטב. בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר יצאתי מהקיי הול הפסיכדלי ששהיתי בו והודעתי לחברי: "מי שרוצה לבוא איתי לנסיעה ברכבת, זה הזמן".
שלושה חברים הצטרפו אלי. חתכנו מהמסיבה לדירה שלי. התקררנו במזגן, אגרנו וארגנו אנרגיה באמצעות עוד סמים ממריצים, והכנו את עצמנו נפשית ותודעתית אל המסע אל עבר הרכבת וכל הסאחים שערים משום מה בשש בבוקר סתם ככה. המטרה: להגיע לאפטר פארטי המתוכנן לבילוי של בשישי בבוקר.
תחנת אלנבי הייתה הקרובה ביותר למיקומנו הפלורנטינאי. עלינו את רחוב העלייה, לא מבלי להתפלא על האיש הזקן שגר בצריף פחוני מול הקאנטרי החדש והנוצץ של השכונה. הגענו לתחנה שנמצאת מול הכולי עלמא והבבל. זכינו לצפות ברגע המיוחד ביותר שבו העובדים של התחנה מזיזים את הגדרות, מפנים את השטח שעד עכשיו היה סגור, ומפעילים את המדרגות הנעות. אני, החברים ועוד מספר אנשים ששהו במקום במיוחד בשביל הרגע הזה – מאוד התרגשו.
אחוזי ציפייה ירדנו במדרגות הנעות על מנת להכנס לתחנה. גילינו עוד שער נעול. מסתבר שהם לא פותחים עכשיו ב-05:50 את התחנה, אלא רק ב-06:00, על אף שהרכבת הראשונה עתידה להגיע לתחנה ממש ב-06:05. המומים ומאוכזבים עשינו אחורה פנה ועלינו בחזרה למעלה לעשן סיגריה. להפתעתנו הרבה ראינו זוג חברים שבדיוק יצא ממסיבה בדרך לאירוע חברתי אחר. כמה קסם יש בעיר ב-6 בבוקר בשישי, כשכל מי שמסתובב בחוץ הם דלוקים או עובדי עירייה שמנקים אחרינו את הזבל של הסופ"ש.
כשהגיעה השעה 06:00 ירדנו שוב במדרגות הנעות למטה. השערים נפתחו. בשלב הזה כבר איבדנו חבר אחד שהחליט שכל זה הוא פשוט יותר מדי עבורו לשעה הזאת של הלילה. או היום. נותרנו אני ושני חברים במסע אל עבר האפטר פארטי בצד השני של העיר.
תחנת רכבת אלנבי הרגישה כמו אירופה. הכל היה נקי, מצוחצח וכתום מאוד. מעבר לשלושתנו, הדלוקים והאנרגטיים עד כדי מבוכה, התחנה אוכלסה על ידי בודדים שהגיעו להביט בפלא שנקרא "רכבת התחתית בגוש דן". רעד נרקוטי עבר בי. לא יכולתי שלא לחשוב על זה שיותר מדי נקי כאן מכדי שנפתח שורות בשירותים. החלטנו שלא לחטוא בפשע הזה במקום ציבורי וחדש. ניגשתי אל מכונת התשלום כדי לרכוש לנו כרטיסי נסיעה, ולהפתעתי הרבה אחד העובדים צעק לי "זה בחינם".
>> חלום בן 111 שנה שמתגשם: יש סיבה להתרגש מהרק"ל
>> המדריך למחאת הקו האדום: כל ההפגנות של סופ"ש הפתיחה
ובכן כן, מתברר שהנסיעה ביום הראשון של הפעלת הרכבת היא בחינם. כמה אושר חשתי כשהבנתי שאני לא צריכה להסתבך עם מכונות תשלום בירוקרטיות אחרי ערות של 24 שעות. עברנו את אזור התשלום בתחנה וירדנו לאיטנו בעוד גרם מדרגות נעות אל אזור הרציף עצמו. התחנות היו לא גדולות אך עתידניות מאוד. הכל הרגיש כה נוצץ. החברים שלי הופתעו לטובה מכך שלא נצפו עכברים וחולדות מרצדים סביבנו. אני אישית הופתעתי לטובה כשגיליתי שקיים ווייפיי ברכבת הקלה (ואחד שעובד יחסית טוב, בניגוד לוויפיי המזעזע ברכבת ישראל).
כשהגענו לרציף המיוחל השלט הראה שהרכבת הבאה תגיע רק בעוד 24 דקות. פספסנו את הרכבת הראשונה. זאת הייתה אכזבה כואבת והחמצה היסטורית, אבל אני מקווה שאף אחד לא ציפה למשהו אחר מחבורת צעירים דלוקים ב-6 בבוקר שמנסים לתפוס תחבורה ציבורית. עשינו את הדרך בחזרה למעלה, הפעם עם המעליות. מעלית אחת העלתה אותנו מכניסת המטרו עצמה אל התחנה, ומעלית שנייה העלתה אותנו מהתחנה עצמה אל הרחוב שבעולם שבחוץ.
העולם שבחוץ הרגיש מאוד אחרת ממה שהיה בפנים אך לפני רגע. בפנים היה קריר וממוזג, אירופאי ונקי, כולם התנהגו בנימוס יחסי, התרגשו מעוד אבן דרך בחיי המדינה שלנו. בחוץ היה אחרת. האוויר היה אוגוסט לח של תל אביב, בעלייה מהמדרגות הנעות עמד הומלס שביקש כסף מאנשים והפח לצד הכניסה לתחנה היה כבר מזוהם לחלוטין ומפוצץ בזבל. כל הדיסוננסים היפים של החיים בעיר באו לידי ביטוי בדיוק בנקודה הזאת.
באותה העת, בעודנו מעשנים עוד סיגריה ומחכים כבר להגיע אל העתיד, עמד מנהל תחנת אלנבי והזיז את הגדרות סביבה במו ידיו. זה לא היה התפקיד שלו לעשות את זה, ובכל זאת היה לו חשוב שלא יהיו גדרות מסביב לתחנה. הוא השקיע באקט הזה כל כך הרבה זמן ואנרגיה שזה היה הירואי בעיניי הפעורות.
כשירדנו בפעם השנייה לרציף, אחד מהחברים שלי הציע לי סוכריה על מקל. הלסתות שלי היו נעולות וללא ספק הייתי זקוקה לסוכריה הזו. הוא הגיש לי את הסוכריה, אבל ראיתי שמסביב אין פחים לזרוק את העטיפה. לקח לי כחמש דקות להבין שיש פח אחד ברציף, מאוד רחוק. בסדר, שום דבר לא מושלם בחיים האלה. ניגשתי אליו והתחלתי במלאכת פתיחת הסוכריה על מקל. מלאכה שלא ברא השטן. באותה השנייה בדיוק הרכבת שהיינו צריכים להעלות עלייה הגיעה לתחנה.
עכשיו זה היה אני נגד העולם, האם אצליח לפתוח את הסוכריה המעצבנת הזאת ולזרוק את העטיפה לפח ולהספיק להעלות לרכבת? לא בטוח. זה הרגיש כמו נצח. זאת הייתה מלחמה ללא מעצורים: בצד אחד, צעירה דלוקה בת 25 שלא רוצה ללכלך את המרחב העירוני. בצד השני סוכריה על מקל שצריך להקריב שן כדי לפתוח את העטיפה שלה. המלחמה ביני לבין העטיפה כמעט גרמה לכך שפספסתי רכבת נוספת, אבל בשניה האחרונה ניצחתי את תאגיד סוכריות המקל ועליתי על הרכבת בתחושת ניצחון אופורית.
לא היו המון אנשים על הרכבת עצמה, או בתחנות. בעיקר מיני עובדים שבדקו שהכל עובד תקין, ואנשי אבטחה שדאגו שלא נמות חס וחלילה בידיי האויב. הרכבת נסעה כל כך מהר שהייתי חייבת להחזיק במעקה. המושבים היו נוחים. אבל למי לא יהיה נוח לשבת אחרי שרקדת שש שעות רצוף ואת ערה כבר יממה? בין עובדי הרכבת היו עוד אזרחים נרגשים כמותנו שצילמו ותיעדו כל צעד בטכנולוגיה העתידנית שהגיעה לפתחנו ונקראת "הרכבת הקלה". אני קוראת לזה "רק"ל" כמו שאומרים בירושלים, יש כאלה שקוראים לזה "דנקל" שאלוהים יעזור להם, ופעם אחת במהלך הנסיעה אפילו פלטתי את הביטוי "מטרו" (אני יודעת שזה לא מטרו, פיד תחבורה). אוצר מילים חדש נכנס לז'רגון העירוני שלנו.
הרכבת נסעה במהירות. אמרתי את זה כבר. אבל זה הרגיש כל כך לא טבעי. כמו מנהרת זמן, ובתוך דקה הגענו לתחנה הבאה, הלוא היא תחנת קרליבך. כמו להיות על מטוס ולנחות במדינה זרה וכל התפאורה משתנה, רק שהמדינה הזרה היא הצד השני של העיר. זה למעשה הקונספט של רכבת, להגיע במהירות ממקום למקום כנגד הזמן, וזה למעשה הקונספט של כל אמצעי תחבורה אחר. התובנות הפשוטות על החיים נוחתות יותר עמוק כשאת תחת השפעת סמים.
לנגד המהירות והעוצמה של הרכבת, פתאום הרגשנו כמה היינו עייפים. כבר לא היה דלק או כוחות לתדלק את מה שנשאר מאותו הלילה. בינינו היו אנשים שפשוט נסעו ברכבת להנאתם. לעבודה, או לים, או לאן שזה לא יהיה ב-06:30 בבוקר. הרגשנו כלואים ביניהם. האנרגיה שלי ושל חבריי התחילה לרדת, ובהחלטה קולקטיבית ספונטנית בחרנו לא ללכת לאפטר אלא לחזור הביתה. ירדנו בתחנת שאול המלך. חיכינו כ-4 דקות מהירות ברציף ועלינו על רכבת חזור לאלנבי.
כשירדנו ברציף ועלינו אל התחנה בניסיון לצאת אל הרחוב, נתקלנו בקושי גדול: לא הבנו לאיזו יציאה צריך ללכת. היו שלוש יציאות, והן היו מסומנות באותיות לועזיות. מה היא יציאה c לעומת יציאה b, אתם שואלים? אני לא יודעת. הן מובילות למקומות שונים, אין לי שמץ של מושג להגיד לאן כל יציאה מובילה כי זה לא כתוב. בחרנו אקראית ביציאה c, נשמע טוב, ועלינו אל עבר הצד השני של הרחוב שממנו נכנסו אל התחנה. במעלה המדרגות הנעות חיכה לנו הומלס נוסף שביקש כסף. הדיסוננס בין תל אביב היפה, היקרה והנקייה לעומת תל אביב המלוכלכת של פעם, התגבר שוב.
בשעה שבע בבוקר האנשים הנורמטיבים ברחוב של שישי בבוקר החלו להתרבות. הבנו שזה הרגע שלנו, אנשי המסיבות, לרדת למחתרת האפטר-צ'יל בבית של אחד החברים, או להיכנס למיטה ולישון עד הערב. עשינו את המעשה הבוגר והאחראי והחלטנו ללכת כל אחד לביתו.
בדרך חזרה הביתה צעדנו שוב על רחוב העלייה. דיברנו על הזקן שגר בצריף הקטן מול הקאנטרי. אחד החברים שלי ראה אותו רק עד הרגליים, שכן אותו אדם פותח את התריס של הפחון שהוא גר בו עד לגובה הברכיים שלו ולא מעל. אני זכיתי לראות כמעט את כולו פעם, כשהתריס שנועל את אותו המחסן שבו הוא מתגורר היה פתוח לחלוטין. כולנו יודעים שהאיש שגר בקופסה הקטנה הזו מאזין לרדיו ושיש לו כיפה סרוגה וזקן. הנחנו לעצמנו שבטח העירייה ניסתה לגרש אותו משם ולא הצליחה. איזה מוזר זה שעשרים שנה בנו רכבת קלה שעוברת מתחת לאדמה ומחברת בין חלקי העיר, אבל במרחק 500 מטר מהתחנה יש בן אדם שגר בפחון מול הקאנטרי.