"ויל והרפר: יוצאים לדרך": חייבים להמשיך קדימה, אחרת נתקעים

באופן מקרי לחלוטין ובעיתוי כל כך נכון, באותו השבוע בו ילדה בת 12 הושעתה מבית הספר בב"ש כי העזה לראות את הצד השני, נחת בנטפליקס הסרט הדוקומנטרי "ויל והרפר", המתעד את המסע של ויל פרל והתסריטאי הרפר סטיל, במהלך תהליך השינוי המגדרי של האחרון, אז בעצם תסריטאית. זה לא סוג הדוקו שאנשים מחפשים בדרך כלל – אין פה שחיתות פוליטית, רוצחים סדרתיים או פרשייה צהובה. יש פה בסך הכל שני חברים טובים, שלומדים להכיר אחד את השנייה מחדש. בזמן שפה ילדים שרים "שישרף לך הכפר", באמריקה מנסים להתקדם.

>>

את ויל פארל אין צורך להציג. כולכם נהניתם מהכישרון הקומי שלו ב"והרי החדשות", חוויתם דרכו את חג המולד ב-"קטן עליו" והתגלגלתם מצחוק כשהוא יצא על אשתו מול קהל שלם בטקס קבלת פרס "מארק טווין". בעצם, אולי את האחרון פספסתם, וחבל. את הרפר סטיל אולי אתם לא מכירים, אבל היא הייתה מעורבת כמעט בכל פרויקט של פארל (במיוחד במוזרים ביותר, למשל "קאסה דה מי פאדרה" דובר הספרדית), ואף הייתה התסריטאית הראשית של SNL. בתקופת הקורונה המציאות של כולם השתנתה, אבל המציאות של הרפר סטיל השתנתה עוד יותר – אחרי כמעט 60 שנה כגבר, היא מצאה את האומץ להכריז על היותה אישה, דבר אותו חלקה עם חבריה באופן המודרני והמקובל ביותר – מייל מפורט. ויל פארל קיבל את ההכרזה בהפתעה מוחלטת, והחליט להציע לחברתו טיול של 16 יום ברחבי ארה"ב, במהלכו סטיל תנסה להיכנס למקומות שאהבה לבקר בהם בתור גבר כדי לבחון את גבולותיה, ואת גבולות החברה. בתווך, ובאותה העת, פארל ינסה להכיר מחדש את חברתו החדשה-ישנה, ולנסות להבין אותה ואת אתגרי הקהילה הטרנסית יותר לעומק.

סרטי "פיל-גוד" מהסוג הזה הם בדרך כלל דגל אדום מבחינתי. אבחר בכל יום בסרט שייתן לי אגרוף בבטן על פני כזה שיגרום לי סתם להרגיש חמים בפנים. לצד זה, מצאתי את עצמי נשאב לתוך השיחות של ויל פארל והרפר – שיחות על חברות, על קבלה, על משפחה ואפילו על מחשבות אובדניות. סרטים מהסוג הזה לרוב מגיעים ללא סיכונים רבים, אך כאן פתאום מתגלה החלק המסוכן של המעבר ברגע שהרפר נכנסת לבר אופנוענים או לסטקייה בטקסס. הרפר אמנם מתקבלת בזרועות פתוחות במקומות מסוימים, אבל זה בהחלט לא כל הסיפור, והתגובות הקשות שהרפר מקבלת (בעיקר ברשתות החברתיות) הן הצצה לעולם מאתגר, ואני שמח שהסרט גם עוסק בנזקים הנפשיים שהדחקה כל כך עמוקה וארוכה יכולה להביא איתה. 

אם כך, מדובר בסרט שמציג מצד אחד את החברות הנהדרת של הרפר ופארל, ומהצד השני את החברה האמריקאית, שהתפתחה בנושא זה בעשור האחרון. הרי רק לפני עשור סרט כזה היה נחשב לבלתי אפשרי, כי יחס של החברה האמריקאית לטרנסג'נדרים כנראה היה נראה יותר כמו "בוראט" ופחות כמו "ויל והרפר". אה רגע, בעצם יש דוגמה מצוינת לזה – "ברונו" של סשה ברון כהן מ-2009. הסצינה בה שני גברים התמזמזו על הבמה על רקע זריקת בקבוקים וכיסאות של קהל משולהב היא בלתי נשכחת, ואלימה בטירוף. מאז החברה האמריקאית, לפחות החלק שלא מצביע לטראמפ, שמה לעצמה מטרה להתחיל להיות יותר מכילים לקהילה הלהט"בקית. המצב עוד רחוק מאוד ממושלם, אבל ויל פארל והרפר סטיל נותנים מעט תקווה. 

"ויל והרפר: יוצאים לדרך" הוא סרט על חברות והכלה, בפן החברתי ובפן הבין אישי. השינוי שהרפר סטיל עוברת הוא גם השינוי שהחברה האמריקאית עוברת – היא לומדת לקבל את עצמה, בדיוק כפי שהחברה האמריקאית לומדת לקבל אותה. אפשר להגיד הרבה דברים על תופעת הווקיזם, אבל אין ספק שרואים את השינוי שקורה בשטח, ואלו בדיוק הדברים שהחברה הישראלית צריכה לעסוק בהם – אילו ערכים אנחנו בוחרים לשמר? האם את הערכים שגורמים לכיתת ילדים לשיר "שיישרף לכם הכפר"? או שאנחנו בוחרים בערכים של הכלה, של קבלת האחר, גם אם הוא חושב אחרת? האם אנחנו רוצים לחנך את ילדינו לערכים של שנאה וגזענות או שאנחנו רוצים לגדל פה דור של עם שוחר שלום? כל אלה שאלות שעולות בעקבות הצפייה בסרט, ואם זה מה ש-114 דקות מתועדות עשו עבורי, אני ממש אשמח לקבל גם סדרה עם עשרה פרקים של זה.
"ויל והרפר: יוצאים לדרך". עכשיו בנטפליקס