במובנים מסוימים עדן גולן כבר ניצחה את האירוויזיון. ויש לה סיכוי
הביצוע האדיר של עדן גולן העלה את ישראל לגמר והקפיץ אותה למקום השני (!) בטבלאות ההימורים. הוא גם הוכיח שהדיבור על "האנטישמים ששונאים את ישראל" הוא מיתוס ולא יותר. כששלחנו שירים טובים, גם בתקופות קשות למדינה, הם מצאו דרך להגיע למקומות הגבוהים. נתראה במוצ"ש
היה מתח, היה בלגן – אבל בסוף יש גם שורה תחתונה. עדן גולן תייצג את ישראל בגמר האירוויזיון שייערך בשבת, אחרי שאמש (חמישי) היא הצליחה לגבור על שריקות הבוז – ולהשתחל לרשימת עשר המנצחות בשלב חצי הגמר. זמרת בת 20 מול אווירה עוינת הצליחה לסחוף – יחד עם ההוריקן שלה – את כל אירופה. האירוע המעניין ביותר סביב האירוויזיון התרחש אחרי שחצי הגמר הסתיים – והוא הנסיקה הדי פסיכית של גולן בטבלאות ההימורים, בערב שהחל במקום החמישי ונגמר במקום השני. אבל על גולן, ועל המיתוסים שמלווים את התחרות – בהמשך. ולפני זה כמה נקודות:
>> ההימורים שלנו: זה יהיה הטופ 10 באירוויזיון. ויש לנו גם מנצחת
>> פדיחות באירופה: תולדות הרגעים הביזאריים של ישראל באירוויזיון
1. למצוא את הנוסחה: חצי הגמר שוב המחיש כמה הרצון הוא "למצוא את הנוסחא המנצחת". לאו דווקא לייצר שיר טוב, אלא לנסות ולפגוע בכמה שיותר אלמנטים שהופכים שיר לכזה שמצליח לסיים ראשון. אפשר היה לראות את זה שזור בכל האירוע – פופ עוצמתי, מכונות תופים, ווא-או-או-או, סולואים וזעקות לשמיים, על הכל אפשר היה לסמן "וי". קצת כמו בתשדירי הבחירות בישראל, שבהן יש מפלגות שרוצות לנצח ומפלגות שרוצות להיזכר, ככה גם באירוויזיון. סאן מרינו ששלפה את הגותיות וסגול מזעזע, יוון נופפה במטפחות, ארמניה הביאה את החאפלה – וכמובן ספרד, שמבינה שאין לה הרבה סיכוי, אז פשוט ויתרה על הסאבטקסט והלכה על קלישאת הגייז הכי ברורה בספר – זמרת מבוגרת ושני רקדנים בתחתונים.
2. שוודיה. כי צריך לדבר על שוודיה: המדינה הסקנדינבית היא אימפריית אירוויזיון של ממש. שבע זכיות (כמו אירלנד), אף מדינה לא זכתה יותר. "ווטרלו" ומאנס זמרלואו, לורין פעמיים וגם שרלוט נילסון ו"Take Me To Your Heaven", שזכה בירושלים 1999 שנה אחרי דנה אינטרנשיונל. בקיצור, מדינה שיודעת את העבודה כשזה מגיע לתחרות האסקפיסטית הזאת. והיא אכן חגגה כאילו זה 1999 (או שש הפעמים האחרות). כל המופע הזה הרגיש קצת כמו טפיחה ענקית על השכם של שוודיה – כשרגע השיא היה, כמובן, נאמבר הסיום המשעשע תחת הכותרת "אל תכעסו עלינו, אנחנו אוהבים יותר מדי את האירוויזיון". במילים אחרות – "סליחה שניצחנו". וזה היה קטע חמוד (כולל לא מעט הומור עצמי, כמיטב המסורת האירוויזיונית), אבל זה בעיקר המחיש סוג של זחיחות מצד המדינה המארחת.
והכי מצחיק – שכל הנאמבר הזה לא הסתיים בביצוע של לורין, למשל, אלא דווקא בביצוע של השיר הפיני – "צ'ה צ'ה צ'ה", שהגיע למקום השני ובעצם האזכור שלו בטקס, אולי גם היה סוג של רמז שגם בשוודיה יודעים מי היה המנצח האמיתי של 2023. רמז: אין לו ציפורניים כאלה גדולות.
3. הוריקן. אחרי ככלות הכל, בסוף צר עולמנו כעולם נמלה: הגענו אל עדן גולן, שעשתה את העבודה ובגדול. כל מי שקצת עקב אחרי הריקאפים של "הכוכב הבא", יודע שהייתי מאוד מסויג עם הבחירה של גולן מראש. חשבתי שהיא מציעה משהו מאוד אמריקאי למדינה מאוד ישראלית ושאולי האובר-שלמות שלה – על גבול התחושה שהיא כמעט נוצרה במעבדת פופ – עלולה להיות מוגזמת. ובכן, הגיע הזמן להודות שטעיתי. כי גולן, בסך הכל בת 20, ואולי בגלל העוינות הבלתי נתפסת שהיא פגשה – התעלתה לגודל השעה. אבל ממש. הביצוע שלה היה כזה שהצליח לבטא רגש של מיליוני ישראלים, יחד איתה. העוצמות של גולן ביטאו את מה שעבר לנו, לכולנו, בלב – ברצון, מול ההתנגדות ואולי דווקא בגללה, לצעוק את הכאב.
![אנחנו טעינו, "הכוכב הבא" צדקו. עדן גולן דורסת את חצי הגמר (צילום מסך: כאן 11)](https://medias.timeout.co.il/www/uploads/2024/05/IMG-20240510-WA0011-1000x461.jpg "אנחנו טעינו, "הכוכב הבא" צדקו. עדן גולן דורסת את חצי הגמר (צילום מסך: כאן 11)")
זו היתה תצוגת תכלית של בגרות מצד זמרת שכל החיים לפניה. זה היה מרשים, וכנראה שלא רק אותנו זה הרשים – ראה העלייה לגמר וראה גם את האהדה ההולכת וגוברת שהיא עצמה מקבלת מהקהל האירופי הרחב. כי בניגוד לקלישאות, בסופו של דבר – שיר טוב מוצא את הדרך. כן, בישראל זה די נפוץ להתעלם מהעובדה הזאת, כי אצלנו ממש אוהבים לדבר על "האנטישמים ששונאים את ישראל". אבל מדובר במיתוס ולא יותר: כששלחנו שירים טובים, גם בתקופות מסובכות ומורכבות עבור מדינת ישראל, הם תמיד מצאו דרך להגיע למקומות הגבוהים.
זוכרים את 1983? זוכרים איך מדינה שאשכרה פלשה למדינה ריבונית אחרת, עלתה לאירוויזיון במינכן עם שמלות צהובות וטקסט שצועק "עם ישראל חי" – וזכתה במקום השני, רק בגלל טיפשות ישראלית שהכתירה את לוקסמבורג? אומרים שפטריוטיזם היא מפלטו של הנבל ולי לפעמים נדמה שההאשמות האלה על אנטישמיות ושנאת ישראל – הן הרבה פעמים מפלטם של מי ששלחו שירים לא מספיק טובים.
זה לא מקרי שמאז 2015 פספסנו את הגמר רק פעם אחת מתוך שמונה התחרויות שהתקיימו (ב-2020 לא היה אירוויזיון בגלל הקורונה). זה קרה בגלל שבישראל ידעו לעבוד נכון – גם בבחירת האמנים ("הכוכב הבא" ומפיקיה בהחלט ראויים לקרדיט) וגם בתהליך בחירת השירים – שהביא יצירות מעולות, שקנו מצידן את הקהל האירופי הלכאורה-אנטישמי. עד כמה שיש לנו נטייה לראות בהכל איזה ביטוי עמוק למגמות גיאו-פוליטיות – האירוויזיון הוא, בסופו של דבר, תחרות שבאים אליה כדי לעשות כיף. כן, יש גם חשבונות פוליטיים (כן, קפריסין מצביעה ליוון ומונטנגרו מצביעה לסרביה. שמענו אתכם), אבל בסוף הקומבינות מאזנות את עצמן. ושירים טובים וקומוניקטיביים יודעים להגיע לקהל הרחב.
ברור ששנאת ישראל והאנטישמיות בהחלט קיימות. הן קיימות וזה מדאיג. אבל לצד הפחד הקמאי שלנו משנאת העולם, צריך לזכור שבתוך אירופה הקרה הזו – יש לא מעט איים שמחפשים להסתכל על הדבר עצמו. על השיר, על האיכות שלו ועל ההופעה. גם ב-2018 לא ממש אהבו אותנו – וגם אז הצלחנו להביא את הגביע. האם עדן גולן תצליח במשימה שלה? גדול עליי לדעת (לפחות לפי ההימורים, קרואטיה עדיין מקדימה אותה בפער יחסית גדול). אבל במובנים מסוימים היא כבר ניצחה – היא ידעה לעמוד מול המתח העצום וגלי השנאה שהתנפצו אליה ולתת בראש – עם ביצוע יוצא מן הכלל לשיר שהוא פשוט טוב.
וכן, למרות הביקורת הטהרנית – טוב שהיינו שם. גם עם טקסט טיפה מרוכך ומילים שונות. טוב שעמדנו דווקא מול ההתנגדות הגדולה והשנאה המפלצתית, והבאנו קצת אור. זה היה חשוב לנו, ואולי אפילו גם קצת למקום שלנו בעולם. היה משהו בעמידה ובהופעה הזאת שהוכיח שאנחנו כאן כדי להישאר. אחרי 7.10, מדינת ישראל ידעה מעט מאוד רגעים של שמחה טהורה, של ווינריות ישראלית, של תחושה מאחדת סביב משהו טוב. בשבת, כולנו נהיה מול המסכים ונחזיק אצבעות לזמרת צעירה אחת שתנסה לעשות משהו בלתי נשכח. לא משנה איך זה ייגמר – בתקופה העצובה הזאת זו חתיכת נחמה.