יצא סינגל? יש מלחמה: צריך להילחם כדי להיות אומן במדינה הזאת

>> בדצמבר 2021 אירחנו בעמודים אלה את תמר שטיין ומאור נאוי, Uni-Ma בשבילכם, שתי אמהות שיצאו לכבוש את העולם עם ביטים ים תיכוניים מקפיצים. אחרי שנים של יצירה באנגלית, הופעות ברחבי הארץ, שיתופי פעולה מעניינים והופעות בפסטיבלים, הן יוצאות לדרך חדשה בעברית. עם הסינגל "מי בתחרות איתי". ביקשנו מהן לספר לנו מה קרה בשלוש וחצי השנים הסוערות האחרונות ומי בתחרות איתן.

>> סגול 59 על המיקרופון: מה למדתי ב-25 שנה כראפר?

 

"היום אני יודעת שזו דרך מטורפת לעבור
היום אני יודעת שאני
לבד בתור"

בפעם הקודמת שבה כתבנו כאן, בדיוק הקלטנו אי.פי באנגלית והיו לנו חלומות על להופיע בחו"ל ולעוף על החיים. העולם הוא באמת כפר גלובלי קטן, וספוטיפיי הביא אותנו לאוזניים בכל מיני מדינות שלא חלמנו שנגיע אליהן. התחלנו לקבל סרטוני סמפולים ורמיקסים לשירים שלנו מאנשים מארצות הברית ומרכז אמריקה והתחלנו לראות את עצמינו בפסטיבלים מסביב לגלובוס. היינו בקשר עם חברות תקליטים מחו"ל ובכל סיום הופעה קיבלנו תגובות סטייל "מה אתן עושות פה? זה צריך לצאת מהארץ".
ואז הגיעה הקורונה. 

זה די מצחיק (באופן כואב) שתמר חששה שההריון שלה יעצור את העשייה שלנו, כי נצטרך להאט, ובעצם מה שקרה בפועל זה שהעולם קפא וסידר לה חופשת לידה נטולת אשמה אך גם נטולת אנשים מעבר לרדיוס של 500 מטר. זה הזוי שדווקא הקורונה נתנה לנו תנופה מטורפת בהופעות. עם ההבנה שאנחנו לא נוסעות לשום מקום, יצרנו הופעה אינטימית, מלאה בהרמוניות קוליות ויצאנו להופיע בכל סלון וחצר אפשרית. כשנפתח העולם שוב, הגיעו גם הופעות בפסטיבלים שונים, בקיבוצים, אירועים, חרשנו את הארץ עם הופעת מחשב מלאה ביטים אוריינטליים וטקסטים באנגלית. 

אבל כל הזמן במאחורה של הראש רצה ההבנה שאנחנו יוצרות פה, מופיעות פה, חיות פה, מרגישות פה, כך שהאלבום הבא חייב להיות בעברית. בתוך הזוגיות הזאת של יונימה אנחנו שתי נשים עם חיים מלאים, משפחות שגדלות עם הזמן, רצונות ואמונות שזזות מפה לשם, עולם תוכן שמשתנה כל הזמן, ומשברים שמגיעים ככה באמצע החיים. זה מוזר להגיד, אבל משבר אמיתי זה אחד הדברים הטובים ביותר שיכולים לקרות לך בתור יוצר. שתינו חווינו כזה, בצורות שונות אמנם, אבל זה הכריח אותנו לשאול שאלות קשות על המקום שלנו בעולם, לכוונן את עצמנו מחדש, כל אחת בנפרד ואז גם ביחד.

ישבנו שעות ודיברנו על הדברים הכי כואבים בצורה הכי כנה: האם אני באמת במקום בו חשבתי שאהיה? לא היינו אמורות להיות כבר במקום אחר? לא מגיע לי יותר?  אולי לוותר? ואז נחתה עלינו ההבנה שבדיוק על זה אנחנו צריכות לכתוב. וזה חייב להיות בעברית. בפינג פונג בווטסאפ שנמשך כמה ימים טובים השיר הזה נכתב. פעם ראשונה כתבנו שיר בוואטסאפ. 

באותו שבוע נפגשנו, הלחנו אותו, והקלטנו אותו באולפן של רון בקאל, המפיק האלוף שאיתו עבדנו על האלבום הראשון. זה הרגיש לנו אמיתי, זה דיבר את מה שעברנו באותו זמן וזה חיבר אותנו שוב ליצירה מהמקום הכי אותנטי. זה קטע שגם עכשיו, במרחק מהכתיבה שלו, אנחנו מרגישות אותו רלוונטי. 

"לחפש מסלול אחר,
משבר אחרי משבר
תגידי לי לא לוותר! תגידי לי להתעורר!"

השיר הזה נכתב מתוך האמונה האמיתית שהחיים האלה הם מסע שאנחנו עוברות מול עצמנו. אנחנו לא בתחרות עם אף אחד ואשכרה יש פה מקום לכולם. והכי חשוב – לא להמשיך ליצור זאת לא אופציה. משבר גיל 40 הביא איתו החלטה להריון נוסף – הפעם בצד של מאור. תיכננו בתמימות להספיק לצלם קליפ, להוציא את השיר ולעוף על החיים והכל תוך כדי חופשת לידה כן? ואז מלחמה. 

היו אומנים שהצליחו ליצור דברים מדהימים מתוך הכאב, אנחנו פשוט השתבללנו ונכנסנו לסוג של בועה. כל אחת היתה ספונה בבית עם הילדים, והרצון לגונן ולשמור היה הדבר החזק ביותר. וגם עכשיו במלחמה הזאת עם איראן: השנייה הוצאנו סינגל, וברגע שוב להתכנס לתוך מצב הישרדותי שבו אין מסגרות ואין וודאות, ובעיקר התחושה החזקה שצריך להילחם כדי להיות אומן יוצר במדינה הזאת.  

חלק מהעבודה בזוג והיצירה בזוג זה גם לדעת להרים אחת את השניה, לתת דחיפה כשצריך, לעורר השראה, לדייק, להגיד אמת ולעזור אחת לשניה למצוא את הכוחות להמשיך. והחיים הם חזקים, כמו שכולנו פה הבנו, יותר חזקים מהכל. ויצירה יש לה יכולת לברוא חיים, היא נותנת מקום לתשוקה, לחיבור. נפגשנו בהתחלה רק כדי להנשים אחת את השניה, אחר כך פשוט שרנו ביחד, בלי מטרה, נזכרנו כמה זה נעים, וככה הצלחנו לאט לאט לחזור לעשייה. השיר הזה הוא שיר ראשון בעברית מתוך אלבום חדש שכולו מדבר על המקום שלנו בעולם, על מה זה אומר להיות אישה במקום הזה, אמא, יוצרת, כזאת שלא מוותרת, שהולכת למרחקים ארוכים ומחפשת את הדרך.