וידויו של קלאבר: הייתי מצונן. הלכתי למסיבה. איזו טעות

כשהחלמתי ויצאתי מהאשפוז קראתי בטיים אאוט ריאיון עם ירון טראקס מהבלוק שבו הוא מאשים את המסיבות המחתרתיות בחוסר אחריות ובתרומה להתפשטות המגפה. חבל שהיא לא נכתבה קודם

יש מצב שזה אני. אולי זה אני שהדבקתי אתכם. אני לא יודע כמה אנשים בדיוק, אני יכול רק לנחש שבטח כמה עשרות, אולי אפילו איזה מאה או יותר. בסך הכל הרגשתי קצת מצונן כשיצאתי מהבית, אמרתי לעצמי שזה שום דבר, הכי בקטנה, בקושי הקדשתי לזה מחשבה, שמתי מסכה ויצאתי מהבית. הלכתי למסיבה.

לא הייתי במסיבה כל כך הרבה זמן. אמרו לי שהיא תהיה קטנה ובחוץ, מחתרתית, אבל בסוף היא הייתה די גדולה ובפנים. קצת מחוץ לעיר, כ-400 איש בחלל תעשייתי, כולם רוקדים כאילו אין קורונה בחוץ. איזה כיף. התגעגעתי. שותים, רוקדים, צוחקים. מי שעטה מסכה בכניסה נפטר ממנה די מהר. מי צריך מסכה כשאנחנו בלה לה לנד? אין קורונה בלה לה לנד.

זה היה לילה מצוין, כמו פעם, לפני שהחיים הוקפאו ויצאו לחל"ת. רקדנו עד הבוקר. ההפקה הייתה מרשימה יחסית למסיבה מחתרתית. כשהתעוררתי אחר הצהריים הרגשתי זוועה, כנהוג אחרי לילות כאלה של הרבה אלכוהול ועזרים נוספים. בערב הרגשתי גרוע יותר. חום, צמרמורת, כאב גרון וגם הצינון החריף. שלושה ימים אחר כך הייתי מאושפז במחלקת קורונה.

אנשים נכנסו למסיבה הזאת בריאים ויצאו חולים. אין ולא יכולה להיות מסיבה בעולם ששווה את זה

אני בן 42, קלאבר בנשמה אבל לא יוצא כל שבוע גם כשהיה אפשר, משכיל ומסודר בחיים, ובכל זאת התנהגתי כמו ילד מטומטם. רציתי מסיבה, חשבתי שמגיע לי, זלזלתי בסכנה. הרבה אחרי שהחלמתי קראתי בטיים אאוט ריאיון עם ירון טראקס מהבלוק שבו הוא מאשים את המסיבות המחתרתיות בחוסר אחריות ובתרומה להתפשטות המגפה. חבל שהיא לא נכתבה קודם.

>> ירון טראקס: "באפריל ובמאי נערכו מסיבות חצי חוקיות ונדבקו בהן המון אנשים"

ברשתות החברתיות וגם מאחורי הקלעים של חיי הלילה בתל אביב קרעו את טראקס, טינפו עליו ולכלכו בשלל אמצעים כמו שרק בחיי הלילה יודעים לטנף. למה הוא מגזים? למה הוא הורס? למה הוא מתערב? אני מקווה שלפחות עמוק בפנים האנשים האלה יודעים שטראקס מדבר אמת ושהמסיבות האלה, עם כל האהבה וההערכה לעושים במלאכה, הן רולטת קורונה. אני יודע כי אני זכיתי.

שבועות ארוכים אחרי שהחלמתי אני עדיין גורר איתי תופעות לוואי של המחלה ולמרות שלא הייתי בסכנת חיים ממשית, המרחק הקטן ממנה היה מפחיד. אין ולא יכולה להיות מסיבה בעולם ששווה את זה. אני חושב המון על כל האנשים שאולי הדבקתי באותה מסיבה ואולי הדביקו אחרים. ואולי בכלל נדבקתי שם אני? זה לא מנחם אותי. אנשים נכנסו למסיבה הזאת בריאים ויצאו חולים. כולם בסדר? כולם בחיים? כולנו פשענו.

אני לא יודע לומר אם היו בחודשים האחרונים מעט או הרבה מסיבות כאלה, ואם התרומה שלהן לעלייה במספר הנשאים משמעותית או מינורית, אני רק יודע שהסיכון העצמי מטורף ואבסורדי ושבאופן אישי הייתי ממש מטומטם וחסר אחריות. הגעגוע למוזיקה ולריקודים קשה וכואב. המחלה קשה וכואבת יותר.