בנות כמונו כן בוכות. זה אנושי ומחזק את הנפש. מומלץ לנועה קירל
"בנות כמוני לא בוכות" הוא המשך לטרנד המוזיקלי פוסט 7.10, אולי השיר הכי כועס של נועה קירל מאז שפרצה לחיינו. אפשר להבין את הכעס (מי מאיתנו לא זועם?) - אבל לא את המסקנה. כי מאוד אנושי לבכות. גם כשאתה נלחם. זה מה שמבדיל אותנו ממי שאיבד את האנושיות. תשאלו את גדי אייזנקוט ואיסמעיל הנייה
נועה קירל היא כוכבת על. אני רחוק מלהיות שותף להייט שיש כלפיה, מעריך את כישוריה כפופ סטארית, אפילו באכסניה המכובדת הזאת הגנתי לא פעם עליה ועל הצורך שלנו לשים אותה במגירות כאלה או אחרות. קירל משחקת את המשחק הפופי הבינלאומי, שרבים עשו לפניה ורבים יעשו אחריה. היא עושה את זה עם המון אומץ, היא עשתה דברים מדהימים עד כה וככל הנראה תהיה חלק מחיינו עוד זמן רב.
>> להיט אחד ודי: 30 הוואן-היט-וונדרז הגדולים של ישראל
ואחרי שאמרתי את זה, הגיע הזמן לדבר על הסינגל החדש שלה .
"בנות כמוני לא בוכות" הוא המשך לטרנד הברור של המוזיקה הישראלית פוסט 7.10. מ"חרבו דרבו" ועד "חורף 23", עשרות שירים הציפו את התודעה שלנו עם התייחסויות שונות לטרגדיה העצומה שפקדה את עם ישראל בכלל, ואת כולנו באופן אישי. היו כאלה שהציעו נחמה, היו כאלה שהציעו מלחמה, ובאמת כמספר האנשים כך מספר התגובות האנושיות הטבעיות לאירוע כל כך מטלטל.
קצת כמו "הוריקן" שנשלח לייצג אותנו באירוויזיון (וההשפעה מאוד מורגשת), גם "בנות כמוני" משתמש במטאפורה הקלה ביותר – שברון לב בעקבות אהבה נכזבת, כמשקל לשברון הלב של כולנו בעקבות הטרגדיה האנושית. תחושת האובדן, המחנק, סוף העולם. דברים שאנחנו מכירים היטב, מכאן או מכאן.
הבעיה ב"בנות כמוני" זה שהוא לא מציע התמודדות עם מצב קשה. הוא מציע הימנעות.
אז מה עושים כשיש תחושה שאתה נשבר? חושפים שיניים. כמו שב"חרבו דרבו" שלפנו את הציפורניים שלנו והמטרה שלנו הייתה לנקום – ב"בנות כמוני לא בוכות" זה קצת יותר מעודן מאשר "כל כלב ביג'י יומו", אבל הבית השני גם הוא נגמר ב"מי שעושה לך רע – שיישרף".
משהו רע עבר על הסובייקטית שמככבת בשיר אבל היא מתעקשת לא לבכות. היא מתייחסת לבכי כסימן לחולשה, משהו שאסור להראות כשאתה במלחמה על חייך (או על השפיות). אולי זה אפילו קצת הדהוד לכל מי שמבקש "לשמור על מוראל גבוה", כי "האויב מאזין". המחשבה שכל גילוי של אנושיות בצד שלנו בהכרח משרת את האויב. אליהו יוסיאניזם שכזה.
סגנונית, "בנות כמוני לא בוכות" מאוד מרפרר לתקופה – חצי שירה חצי ראפ, ביט שמאוד קורץ ל"אימג'ן דרגונס", ובעיקר אווירה מאוד עצובה וקודרת שממנה יוצא הכעס. זה שיר מאוד כועס, אולי הכי כועס של קירל מאז שפרצה לחיינו. ואפשר כמובן להבין את הכעס (מי מאיתנו לא זעם, ועדיין זועם, אחרי 7.10?) – אבל לא את המסקנה שיוצאת ממנו.
כי בכי הוא לא חולשה. הוא דבר מאוד טבעי שקורה לבני אדם. הוא פורקן ראוי של רגשות שקיימים בכולנו. לא לתת לרגש הזה מקום – לא פותר שום דבר. זה לא מחזק את התדמית שלך ולא משפיע כהוא זה על האויב. הוא ישנא אותנו תמיד, וינסה לפגוע בנו תמיד. ההימנעות מבכי, בגדול, רק גורמת לנזקים ארוכי טווח.
מאוד אנושי לבכות. גם כשאתה נלחם, גם כשאתה עומד על נפשך. אנחנו בני אדם, וזה מה שמבדיל אותנו ממי שאיבד את האנושיות. כך נבדל גדי אייזנקוט מאיסמעיל הנייה – וטוב שכך. אני לא רוצה לחיות במקום שבו האובדן הנורא מכל של ילדים נחשב מכה קלה בכנף. רגש הוא חלק מלהיות בן אדם – וזה חלק חשוב. ברור שקירל לא כיוונה להלך הרוח המיליטריסטי הזה, אבל מבלי משים היא משתפת איתו פעולה. היא מציירת עולם שבו הדבר הכי חשוב הוא לעמוד ישר, להישאר בפוקוס ולא לבכות. לא להישבר. להישאר חזקים ביחד.
האמת היא שבנות כמו קירל כן בוכות. גם בנים כמוני. אין בן אדם שנשאר חסין, בטח אחרי טראומה קולקטיבית כל כך גדולה. והדרך לנצח, או להתגבר, היא רק כשאתה נותן לרגש הזה מקום ומבין שזה חשוב גם להכיר בכאב, כדי לדעת להמשיך ממנו הלאה. לפעמים, דווקא אחרי הבכי, משהו בנפש מתחזק. אחרי השטף הגדול של הדמעות אתה מרגיש טוב יותר. שלם יותר. כמי שהבין שהיה כאב ואפשר לצמוח ממנו. להתקדם, לחיות, לבנות עולם. וזה הניצחון האמיתי על מי שעשה לך רע – זה שהפנמת שנפגעת, אבל אתה לא מוכן לתת לזה לפרק אותך לחלוטין.
אנחנו ננצח באמת רק כשנבין את הטרגדיה שקרתה לנו. לא נתבוסס בה, כמובן, אבל כשנפנים שהייתה פגיעה נוראית בקיום שלנו. הפחד, הטראומה, החששות והחרדות – כולם חלק לגיטימי מאוד מהמצב שאנחנו נמצאים בו. להעמיד פנים ש"אנחנו חזקים" וש"אנחנו לא בוכים" רק יחמיר את הבעיה. אז לחיי הבוכים והרגשנים ואלה שמסוגלים להישבר מדי פעם – כדי לבנות את עצמם אחר כך חזקים יותר. בסוף, הם גם אלה שינצחו.