התכתשויות, קללות ופילוג: הכנסת היוצאת

בארבע השנים האחרונות הכנסת הפכה לזירה להתכתשויות חריפות, וכך גם השיח הציבורי. חגאי רובינשטיין על המעבר מהתמקדות בתפיסות עולם, להתמקדות בפוליטיקאי שנותן את השואו המרהיב ביותר. ואף מילה על ביבי

צילום: zeevveez
צילום: zeevveez
15 במרץ 2019

בעוד לא הרבה זמן רבים מאיתנו ייגשו לקלפיות כדי לממש את זכותם הדמוקרטית. לאור הקדנציה הסוערת שזה עתה הסתיימה, חשבנו שראוי להציג נקודת מבט שונה על הכהונה האחרונה של כנסת ישראל. מבלי לצאת בהצהרות חד משמעיות, נראה שאפשר להצביע על שינוי שהתחיל לפני זמן מה, ובקדנציה האחרונה בלט ביתר שאת, בכל הנוגע לקשר בין מה שקורה בכנסת לתנודות בשיח הציבורי. כל זה, בלי אף מילה על ביבי.

בעבר ניתן היה למצוא ביתר קלות התקבצות של אנשים סביב רעיון, תפיסת עולם או סמל. לעומת זאת, כיום אנו עדים לתהליך של חלוקה לפי מנהיג או אינטרס ספציפי. לראייה, באפריל 2019, עם פיזורה של הכנסת ה-20, תהיינה כחמש עשרה סיעות שונות, ובחלוקת המנדטים הליכוד מוביל עם שלושים מנדטים. לשם השוואה, בכנסת העשירית (1981-1984) היו עשר מפלגות, כשכמעט מאה מנדטים התחלקו בין "הליכוד" לבין "המערך".

במבט ראשון אפשר לחשוב שאולי מדובר במאבקים פרטיים בין חברי הכנסת במסגרת המערכת הפוליטית, אבל בפועל מדובר בתהליך שמייצג רחשים עמוקים ומהותיים יותר בחברה הישראלית. לפני כמעט ארבע שנים הנשיא ראובן ריבלין נאם את נאום ארבעת השבטים המפורסם. הוא תיאר חלוקה רחבה בתוך החברה בין ארבע קבוצות גדולות, שבטים, שחיים בפחד וללא שפה משותפת: חילונים, דתיים, חרדים וערבים. בתחילת דרכה של הכנסת הנוכחית מדינת ישראל לא ידעה כי היא עומדת בפני תקופה מאתגרת, שהקשיים בה יובילו לפילוג בין מספר גדול יותר של קבוצות.

חברי הליכוד בפתיחת מושב הכנסת התשיעית. (צילום: Government Press Office)
חברי הליכוד בפתיחת מושב הכנסת התשיעית. (צילום: Government Press Office)

לפני הבחירות הנוכחיות ובמהלכן, קמו מפלגות חדשות, בעלות אג'נדות דומות אם לא זהות. מאחורי כל מפלגה עומדת קבוצה שמעצבת תפיסת עולם לעומתית, מול קבוצות אחרות שעל פניו חולקות איתה את אותו סדר יום.

בעשורים האחרונים, קווי המתאר שאמורים לחלק את העולם הפוליטי בין ימין, מרכז ושמאל, הלכו והיטשטשו. בקדנציה האחרונה מפלגות המרכז, "כולנו" ו"יש עתיד", זיגזגו בין ימין ושמאל במטרה לאסוף כמה שיותר קולות. מפלגות ימין כמו "הליכוד" ו"הבית היהודי" לטשו עיניים למרכז, ולפעמים אפילו מעבר לכך. בדומה להן פעלו מפלגות השמאל (מפלגות "המחנה הציוני") רק בכיוון ההפוך. גם במגזר הערבי ובמגזר הדתי הוחלט על פיצול. "יהדות התורה" התפצלה ל"דגל התורה" ו"אגודת ישראל", ו"הרשימה המשותפת" נפרדה מ"תע"ל" בראשות אחמד טיבי.

הערכים שלכאורה מייצגים את הימין ואת השמאל עברו רידוד. בדיון הציבורי מייחסים לימני תכונות מאוד ברורות: הימני הוא ניצי, דתי בחלקו, ציוני, תומך שוק חופשי, נגד החזרת שטחים. בתפיסה הזו, לדוגמה, לא ייתכן ימני בעל תפיסת עולם סוציאלית (למרות שיש כאלה). השמאלני לעד יהיה יוני, חילוני, סוציאליסט (אם לא קומוניסט) ובעד פתרון שתי מדינות. גיבוש התפיסות המוצקות האלה הביא לכך שכדי להתמודד עם המורכבות של החיים, הבוחרים הולכים ומצביעים על בסיס פרסונלי. כך "יש עתיד" היא בעצם יאיר לפיד, "ישראל ביתנו" היא ליברמן, "גשר" היא אורלי לוי-אבקסיס, "הימין החדש" היא בנט, וכך הלאה. חלק מהדמויות שעומדות בראש הסיעות אינן מחזיקות באג'נדה ברורה או בדעות מגובשות, אבל הן מסייעות לבוחר להרגיש כי הוא יכול להיאחז במשהו ברור בין שני הייצוגים הקשים לעיכול של ימין ושמאל.

צילום: U.S. Embassy Jerusalem
צילום: U.S. Embassy Jerusalem

ההיאחזות הזו במנהיג, בראש רשימה או בח"כ בולט, משקפת את ההתנהלות של אזרחים רבים, אשר נבדלת מתפיסת שני צידי המתרס של ימין מול שמאל. הציבור נמשך לראשי סיעות או מפלגות ולחברי כנסת בולטים, לעיתים על בסיס עוצמת הנוכחות שלהם בשיח הציבורי. על כן, בתקופת הבחירות חברי הכנסת והמתמודדים השונים מתאימים את עצמם לכך, לפעמים ללא מודעות עצמית. הסרטון של גנץ, בו הוא מונה את מספר המחבלים ההרוגים במבצע "צוק איתן", הוא דוגמה מעולה לכך. גנץ ביקש להתבלט ולזעוק כמה הוא יכול להצטייר כימני (בעיני אלו שרואים תמיכה בחיסול מחבלים כנחלת הימין). "ההצגות" התקופתיות של אורן חזן, הפרידה הפומבית של גבאי מלבני, טקס בת המצווה של ח"כ נאווה בוקר בחסות אייל גולן, יאיר לפיד עם ווסט זוהר, כל אלו הם מרכיבים של אותה תופעה. אלה הן פעולות שונות שמטרתן לקנות מקום בדעת הקהל או לסחוף קולות נוספים ממחנות פוליטיים שכנים.

הוויכוחים על ערכים הולכים ונעלמים, והם מפנים מקום למי שצועק חזק יותר, למי שעוקצני או חריף יותר או פשוט למי שהרים שואו מרשים יותר. הקדנציה האחרונה של הכנסת הייתה רוויה בכך. הרשתות החברתיות אפשרו לחברי הכנסת לחשוף, לשלהב ולגייס את האזרחים. במובנים מסוימים, הטכנולוגיה האיצה את חידוד הגבולות בין הקבוצות. כשכל אחד יכול לפרסם, לצייץ, להעלות פוסט עוצמת הדיון עלתה שלב, וחברי הכנסת נדרשו לפעול בהתאם. לכן אלעזר שטרן רמז (או לא רמז) על דרכי מינויה של רגב בשורות הצבא, אורן חזן קרא לאילן גילאון חצי בן אדם (לצערנו מהמעשים הפחות גרועים של חזן), וחנין זועבי קראה לחיילי צה"ל רוצחים. והיו עוד רבים וטובים.

הבחירות הקרובות והשנים שלאחריהן יוכלו להעניק לנו פרספקטיבה האם מדובר בתהליך של הידרדרות או שהכנסת האחרונה הייתה מקרה קיצוני, צבעוני, בוטה וחד פעמי. בכל מקרה, בבחינה של הכנסת ה-20 ניתן לראות כי אף אחד לא לקח אחריות אמיתית על הפיצול בחברה. להפך, נבחרי הציבור חיזקו אותה.