אקסטרה לארד: גם לאנשים בלי בטן שטוחה מגיעה אהבה

>> אדיר שטיבלמן הוא שחקן ואחד מכוכבי תיאטרון המשולש, ובסוף השבוע הבא (15.6-12.6) תוכלו לראות אותו בהצגה הקצרה "קוויר סייז" במסגרת פסטיבל דרמה קווין השלישי, סופ"ש של תיאטרון גאה ומופעים מיוחדים במרכז הגאה של עיריית ת"א-יפו בגן מאיר. פרטים וכרטיסים כאן 

>> תורידו: הקהילה הגאה לא תחגוג השנה. אין גאווה בלי חירות
>> גאווה ישראלית: יאיר שרקי הוא אור קטן שמנטרל חושך גדול

בערך בגיל 18 הורדתי גריינדר בפעם הראשונה ומיד הבנתי שאני לא בדיוק הטיפוס הכי אטרקטיבי בקהילה.
גם בתור ילד/נער סבלתי מעודף משקל, אבל תמיד ההומור והחינניות שלי חיפו על זה שאין לי עיניים כחולות. זה מאוד מתסכל להגיע לבית של גבר שקבעת אותו והוא פשוט לא פותח לך את הדלת או טורק לך אותה בפנים. אני זוכר שכשהייתי סטודנט בבאר שבע, התכתבתי עם מישהו בערך כשבוע ימים, הוא היה בצבא אז לקח זמן עד הדייט הראשון שלנו פנים מול פנים. דיברנו בטלפון, העברנו חוויות ובאיזשהו מקום נקשרנו אחד לשני. כשהוא הגיע אליי לארוחת ערב (שיש לציין שהשקעתי בה במיוחד, ברמת רביולי בטטה ברוטב שמנת ערמונים, סלט חסה ברוטב ראנץ' ובקבוק יין לא של סגל). הוא זייף שיחת טלפון מחברה בצורה הכי משפילה בעולם, כאילו אני לא שומע שאין אף אחד בצד השני, במקום פשוט להגיד לי "אתה מקסים אבל לא מה שאני מחפש".

יש משהו זול במיוחד בקהילת הלהט"ב בכל הקשור למין. הכל מאד זמין ובפנים, וזה לא ממקום רע. כולנו באיזשהו מקום מקבלים דחייה יומיומית, וכדי לשרוד ולהרגיש שווים ונכונים אנחנו דוחים מישהו אחר. לרוב זה דורסני. בהרבה מהסטוצים שחוויתי הרגשתי כמו סוג של אטרקציה, מישהו שנמשך ספציפית לממדים שלי. זה לא שהוא נמשך לגומות או לשפתיים הבשרניות שלי – הוא אוהב את הבטן, החזה והישבן הענק שלי, כאילו שהוא רכש איזו בובה מתנפחת בעלי אקספרס.

אני לא זוכר איזה קיצי מדגדג על היד או שיר של אריאנה גרנדה ברקע. מה שאני כן זוכר זה שהיה מישהו שהציע לי לאכול עוגה, וסירבתי נטו כי אני לא חובב עוגות תפוזים, והוא ענה לי בחיוך מזלזל: "אתה לא מבין שזה מה שאני אוהב בך, תאכל, תאכל מהעוגה" בליווי צ'פחה על הישבן. אז אכלתי. לפחות בקריות או בבאר שבע, כשאתה גיי שמן, יש מדי פעם איזה טאפ בגריינדר או מאצ' בטינדר, בשונה מתל אביב שפה החוקים מאד ברורים: "אם אין לך ריבועים בבטן, אם אתה לא כל יום בחדר כושר, אם אתה לא מגיע ל-150 גרם חלבון ביום – אתה בחוץ".

 

"אחרי כל השנים קשה מאד לפגוע בי. אמנם רזיתי אבל העור של הפיל יישאר לתמיד. אני שלם עם עצמי ויודע שדימוי גוף וחיצוניות יישארו פה לעד ואין לי איך לתקן את זה. כולנו חווים את זה, מהשמן ועד לגיי הכי חתיך בתל אביב"

 

הגעתי לתל אביב לפני כשנתיים וחצי. מאד התרגשתי לעבור סוף כל סוף לעיר הגדולה אחרי שנים של ציפיה כהומואית ארוניסטית בקרית ביאליק. ידעתי ש-90 אחוז מהגברים פה הם הומואים, ובטוח אחד מהם ירצה להתחתן איתי. תכננתי לגור שנה עם שותפים סתם כדי לחוות את חוויות השותפות התל אביבית – סקס, סמים, רוקנרול, מסיבות וכו' – רק שסמים מעולם לא עשיתי, אני לא סובל מסיבות, מה לי ולרוקנרול? אני מכור לשירים קיטשיים של קרן פלס. וסקס– תזכירו לי מה זה.

אז לא חתונה ולא נעליי אדידס סמבה, מצאתי את עצמי בחדר מטר על מטר, עם קירות מתקלפים, מצעים רטובים ולא מהסיבות הנכונות (הייתה רטיבות חריגה בדירה, יש לציין שבמיוחד בחדר שלי) ברחוב רענן 27 בשכונת פלורנטין. ותכלס שום דבר לא היה באמת רענן שם. הרגשתי כמו חייזר מכוכב אחר, או יותר נכון כמו החללית. שאלתי חבר: "תגיד אתה בטינדר? כי האפליקציה נדפקה נראה לי",  והוא אומר לי: "וואלה כן, דווקא אצלי היא עובדת אחלה".

אני לוקח את הפלאפון שלו ובודק כי זה היה נשמע לי מוזר,  ואני רואה מאצ' אחרי מאצ' אחרי מאצ', ניסיתי להגדיל את האופציה לגברים יותר מבוגרים או לפתוח מרחק ליותר רחוק (הגעתי פעם עד לקוריאה הדרומית) – לא היה לי אפילו חצי מאצ' ואני לא מבין איפה פה בדיוק הבעיה. עכשיו זה לא שאני תמים, אני קולט שברחוב אני באמת כמו בצל סגול בסלסלת כרישה, אבל ברמה הזאת? זה עוד לא קרה לי. גם בגריינדר, נאדה, צרצרים. יש שמסננים ויש שמחמיאים לי על הכישרון שלי כי רובם צפו במחזמר ("האחד"). "אתה שחקן סופר מוכשר, קורע מצחוק ומרגש אבל לא מה שאני מחפש." ואני כזה ראבק, אבל מה אתה כבר מחפש? יהלומים? הכל נמצא כאן, מולך! 

האינבוקס שלי מפוצץ בהודעות של "אפשר להזמין אותך לדייט? חברי!!!!!!" עם אלף סימני קריאה שאני חלילה לא אחשוב שיכול להיות איזה משהו מעבר.  בעודי מפרק סביח פרישמן אני מסתכל במראה לפני המקלחת ואני אומר: אוקיי, אז אני קצת עגלגל, אבל איפה פה הבעיה? זה לא שאני מסריח או לא מטופח, אני פשוט שמן, שמן ויפה, מה הביג פאקינג דיל?

יש המון רגעים שהייתי מוותר עליהם בזכרון שלי, כאלה שאני אומר "למה?" והיום אני אומר "ככה". גם לאנשים שאין להם בטן שטוחה, קו לסת ותאומים ברגליים מגיעה אהבה. לפני כשנה חוויתי שברון לב מאחד החברים שהיו הכי קרובים אליי, הוא היה הבן זוג שלא היה לי, זה לא שהייתי מאוהב בו אבל הוא מילא אצלי את המקום הזה ואני חושב שאני מילאתי אצלו. וכשהוא נכנס לזוגיות ונעלם, הרגשתי הכי מכוער ולבד בעולם. זה עימת אותי עם המציאות והבדידות כאבה לי בעצמות.

לאחרונה ירדתי 30 קילו, התאהבתי בספורט, אני אוכל בריא ומאוזן וחווה את עצמי מחדש. אני שם לב לשינוי אבל עדיין לא מתחילים איתי יותר מדי, כי אני עדיין שונה מאד בנוף של "הגיי התל אביבי". אחרי כל השנים קשה מאד לפגוע בי. אמנם רזיתי אבל העור של הפיל יישאר לתמיד.  ויותר מהכול – אני שלם עם עצמי (לרוב) ויודע שדימוי גוף וחיצוניות יישארו פה לעד ואין לי איך לתקן את זה. כולנו חווים את זה, מהשמן ועד לגיי הכי חתיך בתל אביב. העבודה הפנימית היא החשובה, כי אם אני ארגיש באמת ראוי, אין שום סיבה בעולם שאני לא אמצא את מי שמחכה לי אי שם בפינה. אולי בפינת בן יהודה, רוטשילד, אלנבי. איפה שהוא לא יהיה.