ראש בראש: פיצה לילה נגד לה טיגרה

האחת חולשת על שעות הליל הסוערים של שוק לוינסקי (בסדר בסדר, גם על היום), השניה מלמדת את כל מערב פלורנטין איך לפרוס פיצה עם מספריים. אנחנו מתים על שתיהן, אבל הגיע הזמן להכריע למי יש את הסלייס המנצח בתל אביב

5 באוגוסט 2022

פיצה לילה

לוקיישן: אחת מהסתעפויות שוק לוינסקי, גומחה נעימה ולוהטת כמו פיצה (מרחביה 4).
אווירה: מסיבת רחוב פלורנטינאית בלתי נגמרת.
הפיצה: בית ספר לעשייה נכונה של קלאסיקה. עם כל הכבוד למרגריטות, ההשוואה מתחילה להימדד בתוספות, ואין כמו פפרוני קלאסי בתור קו המשווה. המוצרלה נשפכה בשפע וכיסתה כמעט את כל המגש הנאה, שנוצץ בשמנוניות מפתה. הפפרוני עסיסי במיוחד, מקבל קראסט קשיח בקצוותיו ומוציא גם הוא המון שמן. מעל הכל הפרמז'ן נמזג בנדיבות ונמס לתוך כל התערובת ליצירת סלייס קלאסי בעל טעם מפוצץ. כאילו לקחו מנה קלישאתית ועשו אותה ב-110 אחוז.
הקשה של הפיצה: שחום, פריך, מרעיש וזה פשוט תענוג לטבול אותו במטבלים או לאכול לבדו.
שורה תחתונה: מסוג המקומות שכל אחד חולם ליפול עליו במקרה בחו"ל – האווירה הקלילה והשכונתית עומדת בניגוד מוחלט לחומרי הגלם המעולים ולאפיית הפיצה הפנטסטית. הבעיה היחידה, אם נתאמץ לחפש, היא כמות השמן שנשארת על המגש (ומתחתיו, ועל הידיים, הפנים וכנראה כל הריפוד של הבטן שלכם).

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מי המסעדה הכי טובה בעיר, ג'ורג' וג'ון או OCD?
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
איזה שוק הכי טוב בעיר, הכרמל או לוינסקי?
מה החומוס הכי טוב בעיר, אבו חסן או אל קלחה?

לה טיגרה

לוקיישן: מערב פלורנטין, גבוהה מעל הרחוב כאילו היה הקנטינה (פרנקל 9).
אווירה: פיצרייה בנאפולי שאולי קצת מתחפשת עבור התיירים, אבל עדיין מספקת את החוויה הכי מדויקת שאפשר לבקש.
הפיצה: יצירת אמנות. גם פיצה פשוטה יחסית כמו פפרוני מקבלת כאן טיפול מיוחד עם צ'אנקים נפלאים של מוצרלה שנמסה בבריכות קטנות, מעל מתחת ומסביב פרוסות פפרוני דקות אבל מפוצצות בטעם, ויחד עם רוטב עגבניות עדין וטעים ומטבל דבש חריף שאני מעוניין לטבול בו כמו המקווה, התוצאה היא ביס שמתנהג כמו זיקוק ומתפוצץ בתוך הפה בחגיגה צבעונית של טעמים. הם אשכרה גרמו לפיצה פפרוני להרגיש כמו משהו חדש.
הקשה של הפיצה: חלום כמעט בלתי יאמן של שילוב בין פריכות חיצונית לרכות פנימית. לא בכדי הם מתגאים בשיטת החיתוך הנפוליטנית שלהם עם המספריים, שנועדו לשמור על צורת הקשה. וכל פיצרייה שנותנת כבוד לקשה היא פיצרייה שאנחנו אוהבים.
שורה תחתונה: קלאס בלא מעט מאמץ, אבל כמה שזה שוה את זה. מכלול החוויה של לה טיגרה הופך את הפיצה לבילוי יוקרה מבלי שצריך להוציא עלויות של מסעדת יוקרה. היינו אומרים שצריך למסגר את הפיצה הזו במוזיאון, אבל אז לא היינו יכולים להינות מטעמה.

ראש בראש, סיבוב שני:
איזה המבורגר הכי טוב בעיר, אמריקה, פאט קאו או ויטרינה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

המנצחת

לה טיגרה, כי עם כמה שאנחנו אוהבים קלאסיקות, לפעמים הקלאס מנצח.