ראש בראש: אבו חסן נגד אל קלחה בדרבי החומוס של יפו

לפני הכל צריך לומר שכבר עשיתי את הטעות הזאת ב-2019. כל כך הרבה שנאה לא ספגתי ממגיבים מעולם. התברר כי ישנם אנשים שנטרפים מהמחשבה על כך שאחרים אינם מסכימים איתם לגבי חומוס, ועוד התברר שאני "מקשקש" וכמובן "מטומטם" ואף צריך "לעוף מפה לברלין". ואם כך הם משתגעים כשאני כותב על חומוס – הרי שצריך לעשות את זה שוב: בצד ימין, האלופה בלתי מעורערת במשקל חומוס כבד, מקדש החימצה העירוני והמקום היחיד שבו תל אביבים שמחים לעמוד בתור, אבו חסן המקורי (סניף הדולפין). בצד שמאל, הטוענת החצופה לכתר, פנינת יפו החדשה ומלכת הפאתה השגיבה, אל קלחה. דרבי יפואי של חומוס, טחינה וגרגירים מהבילים. יש שיאמרו שעצם ההשוואה מופרכת ומקוממת. ולהם נאמר: בואו מכות.

אבו חסן

היסטוריה: עלי קרוואן הטוב והמיטיב התחיל עם עגלת חומוס נודדת בשכונת עג'מי, פתח ב-1959 חומוסיה בשכונה וב-1972 הקים את "עלי קרוואן אבו חסן" ברחוב הדולפין. 50 השנים שעברו מאז הפכו את המקום למיתולוגיה עירונית ואת התור שמשתרך בה משעות הצהריים המוקדמות מאוד (כן, 10 בבוקר זה צהריים) לאחד ממוקדי ההמתנה הלגיטימיים היחידים בתל אביב. המשמיצים יגידו שזה לא מה שהיה פעם, אבל גם הם לא מה שהם היו פעם.

המסבחה המושלמת. חומוס עלי קרוואן אבו חסן (צילום: אסף קרלה)

מה אוכלים: מנת הדגל של אבו חסן היא ללא ספק המסבחה, או כמו שאנחנו קוראים לה, "הדייסה של אלוהים". רכה, חמימה, קלילה (יחסית) ומתובלת בדייקנות, המסבחה הזאת היא מנה מופרעת באיכותה. גם הפול מצוין אם אתם אנשים כאלה. אבל אנחנו באנו בשביל החומוס. והחומוס, הו החומוס, הוא סמיך ועשיר וחמצמץ בזכות טחינה מושלמת ובמרכזו תלולית שלה יחד עם מעט מדי (תמיד מעט מדי) גרגרים חמימים וגדולים, טעים כמו חלום ומספק כמו סקס. יש הטוענים שהוא בכלל לא חומוס טוב. קשקשנים מטומטמים שיעופו מפה לברלין.

תוספות בצד: כמה פלחי בצל ותטבילה עוצמתית וזהו. אין יותר כלום. תאכלו מהר ותפנו את המקום שלכם.

הכי כיף: לקחת מנה בטייק אווי ולמצוא ספוט טוב שמשקיף על הים בסמוך. זה התבלין הסודי.

ראש בראש, סיבוב ראשון:
מי המסעדה הכי טובה בעיר, ג'ורג' וג'ון או OCD?
מה המוזיאון הכי טוב בעיר, מוזיאון תל אביב או מוזיאון ארץ ישראל?
מה הפארק הכי טוב בעיר, המסילה או קרית ספר?
איזה שוק הכי טוב בעיר, הכרמל או לוינסקי?

אל קלחה

היסטוריה: אל קלחה נפתחה ברחוב סלמה רגע לפני שהקורונה השביתה את העולם, ולמרות תנאי הפתיחה הקשים הפכה לתחנת חובה עבור חומוסלוגים במהלך שלוש השנים האחרונות. השף אחמד ח'טב משחזר בה את האוכל העממי שמשפחתו הגישה במסעדות היפואיות שלה לפני 100 שנה. חלק מבני המשפחה נדדו אל ירדן וכווית והקימו בהן אל קלחה משלהם, כך שלמעשה מדובר ברשת מזרח תיכונית חסרת תקדים.

רחוקה מלהיות חומוסיה יפואית סואנת. אל קלחה (צילום: קרינה גנץ)

מה אוכלים: מנת הדגל של המקום היא הפאתה, גרגירים רכים וחמימים משולבים ביוגורט, בשר שייטל, צנוברים ופיסות פיתה ומוצף בסמנה (חמאה מזוקקת), מנה מופלאה באמת ששווה את משקלה בזהב. קשה שלא להזמין אותה כשמגיעים לכאן. אבל אנחנו באנו בשביל החומוס. וזה חומוס לצ'מפיונס-ליג. זה חומוס מעודן, קרם חומוס כמעט, עם מערום נדיב של גרגירים ושמן זית איכותי, וכל ניגוב מגלה בו רבדים נעימים וחומוסיים של טעם. הוא מיוחד. הוא נפלא. אני חושב שבביס הראשון השמעתי אנחה בעלת גוון אירוטי.

תוספות בצד: המנה מגיעה עם פיתה אחת בשרנית ועבה, חמוצים איכותיים ומעט תטבילה בעל נוכחות שום-חריף משמעותית. יש גם סלט ג'רג'יר טרי ונוצץ בתפריט המצומצם, אבל השיחוק הגדול כאן הוא פלאפל ממולא בבצל, סומאק וצנוברים שיימחק את כל מה שחשבתם שאתם יודעים על פלאפל.

הכי כיף: יש רק שישה שולחנות בחלל הממוזג והאפלולי של אל קלחה, הכיסאות נמוכים ומרופדים, המוזיקה ערבית וקלאסית והתחושה היא יותר של מסעדה כפרית קטנה ופחות של חומוסיה יפואית סואנת. זה נעים.

ראש בראש, סיבוב שני:
איזה המבורגר הכי טוב בעיר, אמריקה, פאט קאו או ויטרינה?
מי הפיצה הטובה בעיר, לילה או לה טיגרה?
איפה עדיף להשתכר, הנילוס או הפיקוק?
לאן תעזבו את תל אביב, גבעתיים או רמת גן?
איפה כדאי לראות סרט, רב חן דיזנגוף או קולנוע לב?

המנצחת

הדיון המתיש והטרחני על "החומוס הטוב ביותר" הפך לסממן של גבריות רעילה שהתבשלה בפויקה, אבל אם כבר מקיימים אותו צריך לקיים אותו ביושר. כחבר נאמן בכת אבו חסן וכלקוח מועדף בסניף שבטי ישראל איסט-סייד, קשה לי מאוד לומר את זה, אז נעשה את זה קצר: מהפך! החומוס של אל קלחה טוב יותר, מיוחד יותר, מוקפד יותר. אלה ז'אנרים שונים של חומוס שקשה להשוות ביניהם, אלא שחייבים להשוות כי זה כל הרעיון פה והפערים ברורים ומובהקים. כן כן, אני יודע, הכי טוב שאעוף מפה לברלין.