העיבוד הבינלאומי לספרו של אשכול נבו הוא דרמה בורגנית חסרת מעוף
"שלוש קומות" ושעמום. הבימאי המוערך נני מורטי בחר ביצירתו של הסופר הישראלי כבסיס לעיבוד קולנועי חדש, אבל עם תוצאה מרוחקת וחסרת כל זכר לשנינות המאפיינת של מורטי או לזרם התודעה של נבו, לא ברור למה מישהו מהם היה צריך את זה
שלוש קומות בבניין מגורים נאה ברומא, שלוש דרמות משפחתיות לא מעניינות או נוגעות במיוחד. אז למה אני טורחת לכתוב על הסרט הזה? בגלל שני שמות – נני מורטי ואשכול נבו. לא כל יום קורה שבמאי אירופאי בעל מוניטין בינלאומי מביא למסך עיבוד לספר מאת סופר ישראלי. "חיי אהבה" של צרויה שלו הפך לסרט גרמני בבימויה של מריה שרדר ו"תיק נעדר" של דרור משעני הפך לסרט צרפתי של אריק זונקה (שעשה פעם, מזמן, סרט נפלא בשם "חלומות של מלאכים"). אבל מורטי – שסרטו "חדרו של הבן" זכה ב-2001 בדקל הזהב בפסטיבל קאן – אמור להיות ליגה אחרת. זה סרטו העלילתי הראשון של הקולנוען האיטלקי מאז "אימא שלי" (2015), ואם התגעגעתם, "שלוש קומות" לא יספק את תאוותכם, כי תתקשו לאתר בו את נקודת המבט הייחודית שאפיינה את סרטיו היותר טובים.
לא קראתי את ספרו של נבו שיצא לאור לפני שבע שנים, לכן התרשמותי מבוססת אך ורק על מה שהגיע למסך, שהוא לא יותר מדרמת טלוויזיה בורגנית וחסרת מעוף. למטה גרים בני זוג עם בת קטנה שהם נוהגים להשאיר אצל הזקנים ממול, עד שהילדה והזקן הולכים לאיבוד וכשהם נמצאים בפארק האבא (ריקרדו סקאמרצ'ו מ"ג'ון וויק 2") חושד שהזקן המבולבל הטריד אותה מינית. הוא כל כך מוטרד מזה, שבהזדמנות הראשונה הוא שוכב עם קטינה שהיא לא במקרה נכדתו של הזקן. מעליהם גרים זוג שופטים בגילומם של נני מורטי ומרגריטה בוי ("אימא שלי"), שבנם השיכור דורס למוות אישה ברחוב ומצפה שהם יגאלו אותו מהכלא כי בהיותם שופטים הם שפטו אותו כל ילדותו. ולמעלה גרה אישה עם תינוקת (אלבה רורוואכר מ"זרים מושלמים") שנמצאת רוב הזמן לבד כי בעלה (אדריאנו ג'אניני, בנו של ג'אנקרלו) עובד רחוק ומסרב לקבל מתנות מאחיו השנוא (והחתיך).
בספר, כך קראתי, שלושת הסיפורים מוגשים כווידויים של הגיבורים. בסרט לא נותר לזה זכר, ויש בו משהו מרוחק. לתחושת הריחוק תורמות שתי קפיצות זמן של חמש שנים כל אחת. מורטי נודע פעם בשנינותו, שבלטה ב"יומני היקר", ב"התנין" (על סילביו ברלוסקוני) וב"יש לנו אפיפיור". בסרטו הנוכחי אין קמצוץ של שנינה, או תובנות מעניינות, ואף אחת מהדמויות אינה מפותחת באופן שיגרום לנו להיות מעורבים רגשית בגורלה. הגברים די מעצבנים, ולוקח להם הרבה יותר מדי זמן – עשר שנים – לקחת אחריות על מעשיהם המזיקים. כשזה סוף סוף קורה, הסרט מסמן לנו שאנחנו אמורים להתרגש (למשל, באמצעות צנצנת דבש), אבל התוצאה היא הפוכה, כי באמת הגזמתם. והנשים נותנות לבעלים המעצבנים להכתיב את חייהן, ומעזות להמרות את הוראותיהם רק בסתר. וגם זה לא בדיוק מעורר סימפטיה.
לאורך הדרך מפוזרים דימויים סמליים משומשים, כמו עורב שחור שחודר לבית ומתבונן באישה הבודדה, ושמלה פרחונית שמסמלת את שחרורה של אישה אחרת מבעלה. השמלה הפרחונית בולטת גם משום שהצבעים של הסרט דהויים באופן שגרם לי להתגעגע לצבעוניות של "אימהות מקבילות" של אלמודובר, אף שבשני הסרטים העיצוב האומנותי תורם לעקרות הרגשית של הדרמה. בסופו של דבר שלושת הסיפורים המשולבים אינם מאירים זה את זה באופן שמבהיר מה הטעם לשזור אותם יחדיו, וגם לא ברור מה בדיוק משך את מורטי לכתוב ולביים את הסרט, שנראה כמו עבודה מוזמנת.
★★✯ 2.5 כוכבים
Tre Piani בימוי: נני מורטי. עם מרגריטה בוי, אלבה רורוואכר, ריקרדו סקאמרצ'ו. איטליה 2021, 119 דק'