"תאי-לנד": המסע שלי אל האנשים השקופים של החקלאות הישראלית

לאורך שנים רבות ראיתי את העובדים התאילנדים מסביבי, כחלק בלתי נפרד מהנוף של הנגב בו התגוררתי – עובדים בשדות בימי הקיץ הלוהטים או מקפצים על עגלה המחוברת לטרקטור ביום חורף גשום. תמיד עטופים מכף רגל ועד ראש, שקטים ומכונסים, כמעט בלתי מורגשים. הם מתגוררים בפאתי המושבים והקיבוצים, מעבר לגדרות, נפרדים מהחיים הישראליים כמעט לחלוטין. מעל שלושים שנה הם חיים בתוכנו, אנשים שקופים בעלי זהות קולקטיבית, סוחבים את החקלאות הישראלית על גבם ומגדלים את המזון שאנו אוכלים. ובכל זאת, לעיתים נדירות עצרנו להתעניין בהם באמת.

>>

מי הם אותם אנשים? איך נראים חייהם כאן, רחוק מביתם ומשפחותיהם? השאלות הללו ליוו אותי כשיצאתי בשנת 2018 למושב עין תמר בדרום ים המלח. שם, בין המדבר הפראי לבין השטחים החקלאיים הירוקים, גיליתי מרחב כמעט סוריאליסטי: מצד אחד, יישוב ישראלי קטן ושומם, ומנגד שטחים חקלאיים שוקקי חיים שבהם עובדים ומתגוררים מאות תאילנדים.

המטרה שלי – להיכנס לעולמם ולתעד את חייהם – הייתה מאתגרת מאוד. מעבר לכך שהתאילנדים הם ברובם אנשים ביישנים ומופנמים, רובם אינם דוברים אנגלית כלל. בתחילת הדרך נדרשתי להיעזר במתורגמן כדי להסביר להם מי אני ומה אני מבקש לעשות. ועדיין, גם אחרי ימים ושעות ארוכות של שהות במחיצתם, היה קשה להם להבין מדוע מישהו מתעניין בהם.

עם הזמן, בזכות הרבה סבלנות והתמדה, הם פתחו בפניי פתח לעולמם. התעוררנו לפנות בוקר וליווינו אותם על עגלת העבודה הרועשת בדרכם לשדות. תיעדנו אותם בעבודה מפרכת של קטיף בזיליקום בחממות לוהטות בטמפרטורה של 50 מעלות – תנאים שהשהייה בהם לבדה היא אתגר לא פשוט. צפינו בשיחות הווידאו שלהם עם המשפחות שהותירו מאחור – הילדים, בני הזוג, ההורים – שיחות שהעבירו את תחושת הגעגוע והתלישות. לצד זאת, תיעדנו גם רגעים של שמחה וחברות – בישולים וארוחות משותפות שנשאו ניחוחות של בית רחוק, וחגיגות קריוקי עמוסות אלכוהול וצחוק מתגלגל, שהפכו לרגעי הפוגה ושחרור מהשגרה הרוטינית הקשה.

כדי להישאר נאמן לחייהם ככל האפשר, בחרתי יחד עם צלם הסרט אור אזולאי בגישה דוקומנטרית שקטה – "זבוב על הקיר". המצלמה נותרה צופה מהצד, נטמעת בשגרה מבלי להפריע. רק בשלב העריכה, כשהחומרים שצילמנו נשלחו לתרגום בתאילנד, התחלתי להבין את מלוא עומק חייהם: את הכאב והבדידות שהם נושאים, את הקורבנות העצומים שהם עושים למען משפחותיהם, ואת התקווה לעתיד טוב יותר שמחזיקה אותם.

אך הסרט "תאי-לנד" אינו רק סיפורם של העובדים התאילנדים. זהו גם סיפורה של החברה הישראלית. המפגש שלי עם איציק רוזנברג ממקימי עין תמר ועם חקלאיי המושב,  חשפו בפניי את המשבר העמוק שבו נמצאת החקלאות הישראלית. החקלאות, שהייתה פעם סמל לציונות ולעבודה עברית, נמצאת כיום על סף קריסה. דור המייסדים הולך ונעלם, ודור ההמשך עוזב את השדות לטובת חיים נוחים יותר. גם התאילנדים, שהיו בעבר כוח עבודה זול, זוכים היום לתנאים שהופכים את המשקים לפחות ופחות רווחיים. התוצאה היא משבר שמאיים לא רק על החקלאות, אלא גם על עצם קיומם של יישובים כמו עין תמר ושאר יישובי הפריפריה בארץ.

בעיצומם של כל המשברים שהמדינה והחברה מתמודדות איתם בשנים האחרונות, נדמה שהנושא הזה נותר בשולי השיח הציבורי. הסרט הזה הוא הזמנה לעצור ולהתבונן – באנשים השקופים, בחלום הציוני ובשבריו, ובנו כחברה שמבקשת להתמודד עם אתגרי ההווה והעתיד.

ניר דבורצ'ין הוא בימאי הסרט הדוקומנטרי "תאי-לנד" של כאן 11, זוכר פרס הצילום בפסטיבל דוקאביב 2024. הסרט מציג את מערכת היחסים בין איציק רוזנברג, חקלאי מזדקן שהקים לפני שנים רבות עם חבריו את הישוב "עין תמר" בנגב הצחיח, לבין עובדיו התאילנדים.
הסרט ישודר במוצ"ש, 28.12, בכאן 11