טיים אאוט timeout

מה קורה כשאמניות הברביזון החדש מציגות בנפרד?

| מאת: מיטל רז

שבע שנים אחרי שקראו לאמנים לנטוש את הסטודיו ועשו מהפכה באמנות הישראלית, אמניות הברביזון החדש מציגות תערוכות יחיד, וכל אחת לוקחת כיוון שונה

"דיקלה", עבודה של אנה לוקשבסקי

לפני שבע שנים חמש אמניות שלא הכירו זו את זו התגבשו לקראת התערוכה "קרגו קאלט" במוזיאון בת ים. זויה צ'רקסקי, שמזוהה עם האמנות הצעירה והפרובוקטיבית של תחילת שנות ה־2000, הייתה השם המוכר היחיד בחבורה. לשאר חברותיה לקבוצה – אולגה קונדינה, אנה לוקשבסקי, אסיה לוקין ונטליה זורבובה – לא היו נתוני פתיחה מזהירים במיוחד: יוצאות ברית המועצות לשעבר, חלקן מתגוררות בפריפריה (חיפה, ראש פינה, באר שבע) ונוסף לכל הצרות – גם ציירות. החמש קראו לעצמן על שם קבוצת הברביזון, מראשוני האימפרסיוניסטים שציירו בטבע מהתבוננות, ויצאו אל הדרך. במקום אל הטבע הבורגני של המאה ה־19 הן יצאו לג'ונגל העירוני עם כני ציור וצבעים; הן ישבו וציירו במשך שעות במרכזי הערים, בשווקים ובאזורי קונפליקט כמו מתקן חולות ומחאת האוהלים.

המניפסט של החמש היה פשוט מאוד: הן קראו לקולגות הציירים שלהן, שהיו שקועים עד הצוואר בחיפושים ציוריים ובמאבקים קונספטואליים, לנטוש את הסטודיו החונק והקלאוסטרופובי ולצאת החוצה לרחוב, שם נמצא כל האקשן. למרות המניפסט המיושן שלהן ונתוני הפתיחה הבעייתיים, הבלתי ייאמן קרה – עולם האמנות הציני התאהב בקבוצה המשונה הזאת (בואו נודה על האמת, אם צ'רקסקי לא הייתה בתמונה סביר להניח שזה לא היה קורה). מאז הספיקה הקבוצה להציג בגלריות המרכזיות ובמוזיאונים (תל אביב, עין חרוד), לסחוף אחריהן ציירים אחרים, לפתוח סדנאות ללימוד רזי הציור מהתבוננות ואפילו להוליד כמה חיקויים.

עבודה של זויה צ'רקסקי (באדיבות האמנית ולגלריה רוזנפלד)

עוד כתבות מעניינות:
הרי הפלסטיק הישראליים הופכים לתערוכה חושנית
איך נראה הרחוב כשמכניסים אותו למוזיאון?
הריאליזם שוב באופנה – ויש מי שלוקח אותו צעד קדימה

אמנות היא דבר אינדיבידואלי ובתערוכות המשותפות של הברביזון החדש קורה משהו שהאמנות לא רגילה אליה – הזהויות האמנותיות שלהן כמעט מיטשטשות, הן מציגות זו לצד זו ללא היררכיה, לפעמים אותן סצנות שציירו בסשנים משותפים. בדרך כלל אלו ציורים מהירים, נטולי יומרה אך מלאי חמלה והיקסמות. אבל מה קורה כשהן מציגות בנפרד? בימים אלו מוצגות שלוש תערוכות יחיד לשלוש מחברות הקבוצה במוסדות אמנות שונים ונראה שכל אחת מהן לוקחת כיוון שונה.

פאן טהור וצבעוני

התערוכה של צ'רקסקי במוזיאון ישראל בולטת בחריגה שלה מערכי ההתבוננות הישירה ומחזירה אותה לאזור הנוחות שלה – ציורים קריקטוריסטיים וסאטיריים שבועטים בכל כללי הפוליטיקלי קורקט, לא עניין של מה בכך בימינו. "פרבדה" זונחת את השיח הציורי של הברביזון ומתמקדת בביקורת פרועה והומוריסטית על ההשתלבות של העלייה הרוסית בישראל, על כל הסטריאוטיפים האפשריים, מהזונה ועוזרת הבית הרוסיות ועד הסבא שישן בסלון.

"בדיקת כשרות", עבודה של זויה צ'רקסקי (צילום: באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל אביב)

"עברית מזדיינת", עבודה של זויה צ'רקסקי (צילום: באדיבות האמנית וגלריה רוזנפלד, תל אביב)

למרות הביקורת הנוקבת, הדמויות הגרוטסקיות והמציאות מעוררת הרחמים שהיא משרטטת, התערוכה של צ'רקסקי היא פאן טהור וצבעוני. המעבר בין הציורים מרגיש כמו התבוננות בסצנה מוקפאת מתוך קומדיית מצבים דמיונית על המהגר הרוסי – באחד זוג מתחזים נופל במבחן היהדות עם מרק חזיר במקרר, ובאחר גבר שדוף וממושקף עובר ברית מילה מדממת. גם הדמות "איציק", המזרחי הנלעג, שעורר דיונים סוערים ברשת מוצג בתערוכה ומקבל את הקונטקסט הראוי לו.

התערוכה של אנה לוקשבסקי בגלריה רוזנפלד (שמייצגת גם את צ'רקסקי), לעומת זאת, מדכדכת ועגומה. בתערוכה מציגה לוקשבסקי סדרת ציורים חדשה שאותה היא מכנה "ריאליזם קפיטליסטי". במקום לצאת לרחוב ההומה, הרועש והצבעוני, היא מתכנסת פנימה, בתוך משרדים אפורים, חניונים אפלוליים וחדרי כושר משמימים. המצוקה של השפע. גם כשהיא יוצאת החוצה, היא מציירת עולם מרוקן, אפור וחמוץ – מין גרסה עכשווית לריאליזם החברתי האמריקאי של אדוארד הופר ובן שאהן.

"מתכנת", עבודה של אנה לוקשבסקי

עבודה של אנה לוקשבסקי

בבית האדום, האלטרנטיבי יותר מבין השניים, מציגה אולגה קונדינה תערוכה שקרובה יותר לרוח הברביזון החדש ומדגישה את האיכויות השיתופיות והחינוכיות של הקבוצה. התערוכה מאורגנת כמו סלון צרפתי, היא עמוסה וגדושה עד אפס מקום בציורים חטופים ומהירים, כולם נעשו בשנה האחרונה בשכונת שפירא, שם ממוקמת הגלריה, ובשיתוף עם התלמידים באקדמיה של הברביזון שהקימו האמניות. בניגוד ללוקשבסקי, קונדינה חוגגת את פשטות החיים ומציעה עמדה אמפתית על השכונה, על עליבותה וכיעורה.

עבודתה של אולגה קונדינה (באדיבות גלריה רוזנפלד)

עבודתה של אולגה קונדינה (באדיבות גלריה רוזנפלד)

בסופו של דבר הברביזון החדש הוא סיפור על חמש אמניות יוצאות ברית המועצות לשעבר שקיבלו חינוך אמנותי נוקשה ואקדמיסטי. כמו אמנים מהגרים רבים לפניהן הן חוו הלם תרבותי וניסו להתמודד איתו דרך הציור. זה עובד להן מעבר למצופה, גם כשהן מציגות בנפרד. אחרי שנים ארוכות של ציור קונספטואלי מודע לעצמו מדי שהיה שבוי ברגשי נחיתות ונאבק על קיומו כיותר מסתם אובייקט לקישוט הבית, אין ספק שבנות הברביזון החדש הן גורם משמעותי שהחזיר את חדוות הציור לאמנות הישראלית. במקרה שלהן – הציור הישיר, האותנטי, הפשוט והלא מתחכם. הקבוצה תפסה כל כך חזק כי היא גם טומנת בחובה כמה מהזרמים התת קרקעיים שמבעבעים מתחת לפני השטח: החזרה להתאגדויות אמנותיות, ההייפ סביב אמנות נשים וגל הנוסטלגיה שמנקה את האמנות מכל הרעשים וההצפה במידע.

← זויה צ'רקסקי – "פרבדה", מוזיאון ישראל, עד 31.10
← אנה לוקשבסקי – "מבט מפוכח", גלריה רוזנפלד, עד 21.7
← אולגה קונדינה – "מציירים שפירא", הבית האדום, עד 19.7

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV1 on: abf6601