טיים אאוט timeout

תאצרו הכל: הגלריה שהיא בעצם דירת שותפים מתחלפים

| מאת: מיטל רז

גלריות ביתיות קיימות בתל אביב עוד מהסבנטיז, אבל רק בזאת של מיטל אבירם נאלץ האמן לגור עם האוצרת בחודש שקודם לפתיחת תערוכה. התוצאה היא טוטאלית ונועזת בהתאם

אליאב לייבוביץ, "הייתי ערה כל הלילה" (צילום: פלורה דבורה)

לכאורה הגלריה הביתית של מיטל אבירם לא שונה מעשרות היוזמות האמנותיות וחללי הקונספט שצצים לאחרונה כמעט מדי שבוע ושמנסים לעשות אמנות "קצת אחרת". גם העובדה שהגלריה ממוקמת בבית הפרטי שלה היא לא חדשה מרעישה. אבירם סוחבת על כתפיה מסורת ארוכה ומפוארת של חללי אמנות ביתיים שמטשטשים בין הפרטי לציבורי ובין המקצועי לחובבני: מהגלריה הביתית של סוחר האמנות ליאו קסטלי בניו יורק בסוף שנות ה־50 של המאה הקודמת שהפכה לאימפריה, ועד התערוכה האינטימית שאצר בביתו האוצר האגדי הרולד זימן לזכר סבו בשנות ה־70. בארץ ניתן למנות את הגלריה של שרה לוי שפעלה מאז הסבנטיז בביתה שברחוב פינלס, ולאחרונה גם הגלריה הביתית של עודד שתיל והשלוחה הביתית של גלריה גבעון בדירתה של נעמי גבעון בנווה צדק.

אף שהיא לא ממציאה את הגלגל, עונת התערוכות החדשה של Third Floor on the Left היא ניסוי מרתק ומעורר מחשבה. את הגלריה (שהיא מעדיפה לכנות "חלל פרויקטים") פתחה אבירם לפני שנה בדירת שני החדרים שלה בצפון יד אליהו. כמו כל אוצרת עצמאית בתחילת דרכה היא חיפשה דריסת רגל בתחום והבינה שהכי אפקטיבי יהיה לעשות את זה במגרש הפרטי שלה. "רציתי לייצר רצף, שיהיה לי חלל נתון כל הזמן, ללא שום לחצים מבחוץ", לדבריה.

עבודה של איתמר שטמלר בגלריה של מיטל אבירם (צילום: דור אבן חן)

עוד כתבות מעניינות:
האמנית שמחזירה את האמנות לנקודת האפס
מה קייט בלאנשט עושה בתחפושת הזאת?
האקט הכי רוקיסטי על הבמה הופך ליצירה חושנית ועדינה

אבירם מעידה שהפרויקט מונע מהרצון לייצר אינטימיות עם הצופה, אבל חוויית הביקור בגלריה רחוקה מהאווירה הסלונית הנינוחה והקלילה שמזמנת אליה בדרך כלל הגלריה הביתית. חלל הגלריה שלה נזירי וריק מרהיטים, כמעט ווייט קיוב קלאסי, ודווקא זה מה שמייצר חוסר נוחות. "יש לי תחושת הזרה מהמושג הזה של הבית", היא אומרת, "אני במין מרדף מתמיד להעלים מעצמי את עדויות המחיה שלי". כך נוצר מצב שבו החפצים הפונקציונליים המעטים שיש לה בבית הופכים להיות חלק מהתערוכה, ואם לא – הם פשוט נעלמים מהמרחב הביתי. החיים כאמנות, כדברי הקלישאה, הופכים אצל אבירם לחוויה תובענית, מטלטלת וקצת בודדה.

היא התחילה את הפרויקט בהזמנה של אמנים צעירים לביתה, לרובם זאת הייתה הזדמנות ראשונה להציג, ואלו הגיבו לחלל ולתפקיד הכפול שלו כגלריה וכדירת מגורים. עונת התערוכות הנוכחית, שנקראת "פרקי מחיה" ונפתחה בשבוע שעבר, הולכת צעד אחד קדימה והיא כוללת שהות בת חודש של האמן בבית טרום התערוכה. כלומר, לא מספיק שעד היום היא הייתה צריכה לחיות בתוך העבודות 24/7, לפעמים במצבי קיצון, למשל כשעבודת אמנות חסמה לה את הגישה לחדר השינה והיא נאלצה לישון בסלון, עכשיו היא גם צריכה לחיות עם האמן ועם שיגעונותיו במשך חודש בדירה הקטנה, ואז להחליף שותף. כל תערוכה היא בעצם אירוע החלפת משמרות.

צילום הצבה מתוך התערוכה "זמן אמיתי" (צילום: ורה ולדימירסקי)

"בשיאה של העונה הקודמת הייתה לי תחושה של בדידות. הייתי לבד עם העבודות, השומרת הבלעדית שלהן, וכך הגיע הרעיון להכניס את האמן להיות איתי. מה שעניין אותי היה ההתמזגות. התמזגות שלי כאוצרת עם האמן, והמיזוג בין חלל העבודה שלו למרחב המחיה שלי. כל אדם שייכנס לחיות איתי יש לי איתו מערכת יחסים שונה וייווצרו סיטואציות שאני לא יכולה לצפות, כל הדבר הזה עדיין בהתהוות. אפשר להגיד שאני מייצרת לעצמי סכנות".

אין ספק שמדובר במהלך טוטאלי ונועז. בעונה הקודמת חומר הגלם היה הבית והדרך שבה כל אמן מגיב לו ומשנה אותו, ובעונה הנוכחית נכנס למשוואה גם הקשר שנוצר בין האוצרת לאמן, קשר שגם ככה הוא אינטימי, רגיש ונפיץ. אם לשפוט לפי התערוכה הראשונה של איתמר שטמלר, בוגר בצלאל צעיר, זה הולך להיות ממש אינטימי ואף מביך לפרקים. לצופה האמנות הממוצע, שמורגל בחוויית האמנות הקרה והמנוכרת של הגלריות, צפויה חוויה שונה לחלוטין. לא לכולם זה קל, ואבירם לא עושה לצופה חיים קלים. כל תערוכה פתוחה רק לשבוע וכדי לבקר בה צריך לתאם איתה מראש. "נוצר הכרח של אינטימיות והוא מאוד מעניין ומאתגר אותי. מבחינתי זה מרחב נטול היררכיה", היא אומרת.

עבודה של איתמר שטמלר בגלריה של מיטל אבירם (צילום: דור אבן חן)

אחת העבודות היפות בתערוכה של שטמלר, "Cry Baby" שממחישה את הטשטוש המוחלט בין החיים לאמנות, הפרטי והציבורי, מוצבת על סף הדלת: מתוך שפופרת אינטרקום נשמעת שיחת טלפון מוקלטת מכמירת לב בין שטמלר לבחורה מתייפחת שנזרקה על ידי החבר שלה. השיחה הופכת מטרגדיה לקומדיה באמצעות אנימציה קופצנית שמגיבה לקולות ההתייפחות של הבחורה. לקראת סוף השיחה מתברר שהיא בעצם מתנהלת בין שטמלר לאבירם, שתיעד אותה ללא ידיעתה באחד מרגעי השפל שלה. הצופה לא יכול שלא להרגיש חמלה לאוצרת/מארחת שהמרחב הפרטי שלה חולל ונוצל. אבל מבחינת אבירם המהלך הושלם: הכל מתערבב בהכל, התפקידים מיטשטשים, הפרטי הופך לציבורי ולהפך.

ומה הלאה? האם אפשר בכלל לעשות אמנות "רגילה" אחרי ההתנסות הלא ממש קונבנציונלית הזאת? "אני לא רואה את זה בתור פרויקט לא רגיל לעומת משהו קונבנציונלי", אומרת אבירם. "מבחינתי זאת פרקטיקה שתמשיך איתי הלאה. מה שמעניין אותי הוא לבחון את הגבולות, אני לא מרגישה שאני מחויבת למרחב של הדירה. אני עושה את זה כי אני מרגישה שאני חייבת".

← איתמר שטמלר – "The Thinning Veil", אוצרת: מיטל אבירם, Third Floor on the Left, המערכה 31 תל אביב, עד שבת (9.2), בתיאום מראש בפייסבוק או במייל thirdfloorontheleft@gmail.com

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: f2fadbfc0df0