תצוגת תכלית: האמנית שמחזירה את האמנות לנקודת האפס

אף שהיא עדיין שומרת באדיקות על המוניטין שלה בתור ממלכת הלואוטק הידנית והעמלנית, בשנים האחרונות האמנות מתקרבת יותר ויותר לעולמות התוכן של המדע והטכנולוגיה. בין השאר אפשר למצוא בספקטרום הרחב של המפגש הזה אמנים שעושים מניפולציות על אורגניזמים חיים (אורון כץ ויונת צור), ניסויים בטלפורטציה (לוריס גראו, שמציג בימים אלו במוזיאון תל אביב), מערכות אורגניות לחיזוי מזג אוויר (פיליפ פרנו) וציורי בינה מלאכותית (רפאל רוזנדל).

מדובר במהפכה שקטה שעוברת מתחת לרדאר, בעיקר משום שהמדע והטכנולוגיה נתפסים כתחומים מנוכרים ורציונליים, לעומת עולם הרגש העולה על גדותיו של האמנות. אולם החיבור הזה ממש לא חדש: אמנים תמיד עסקו בהמצאות, בחידושים ובניסויים, החל מלאונרדו דה וינצ'י ועד למרסל דושאן ולפיקאסו.

מתוך "הילוך מקרי" (צילום: ליאת סגל)

עוד כתבות מעניינות:
המוזיאונים דוחים את האמנות הפוסט-דיגיטלית
"עגילה בשכונה" באה לאתגר את חללי האמנות המסורתיים
האקט הכי רוקיסטי על הבמה הופך ליצירה חושנית ועדינה

בשנה שעברה האוצר והתיאורטיקן ניקולא בוריו הצביע על מגמה חדשה במפגש הזה, שאותה כינה "אמנות מולקולרית". בוריו התייחס לאמנים, רובם ילידי שנות ה־80, שהעבודות שלהם מבטאות את העידן האנתרופוקני, שבו בני האדם שולטים בטבע, מעצבים אותו ומגדירים אותו מחדש. ליאת סגל היא מהאמניות הבודדות בארץ שאפשר לקטלג תחת הז'אנר הזה, בעיקר מפני שעבודות מהסוג הזה הן בדרך כלל הפקות מורכבות ויקרות. בניגוד לאמנים אחרים שמשתפים פעולה עם מדענים וחוקרים, סגל היא מפעל של אישה אחת: היא מגיעה מתחומי המדע, עבדה בעבר בהייטק ולפני שמונה שנים עשתה מעבר לא שגרתי לאמנות.

חומר הגלם של סגל הוא מידע (מתמטי או טכנולוגי) שאותו היא מעבירה דרך מסננים חזותיים. בדרך כלל היא מייצרת אובייקטים דמויי מכונה, לרוב פשוטים וקצת מפגרים. בתערוכת היחיד שלה במשכן האמנים בהרצליה היא ממשיכה בקו הזה וממחישה כיצד מהלכים מדעיים וטכנולוגיים, שיש להם לכאורה חוקיות מתוכנתת וקשוחה, הם למעשה מקריים לחלוטין.
התערוכה מורכבת ממעין אורגניזם שמייצר פעולות אקראיות בחלל ושמשפיעות זו על זו. הפעולה מתחילה במנגנון מכני עשוי גליל מתכתי שמקפיץ מטבע באופן רנדומלי. עדשת מצלמה שמוצבת מעל הגליל מקליטה את התוצאה – עץ או פלי – ומעבירה את הנתונים למסך תצוגה בצורת קוד בינארי. הנתונים האלו עוברים למכונה אחרת בקצה השני של החלל, שבנויה מרצועות שחורות ובמרכזן טבעת מוזהבת. תוצאות הטלת המטבע מושכות את האובייקט הקונוסי וגורמות לו לתזוזה קלה. התנועות הבלתי מורגשות האלו נקלטות בעדשת מצלמה שנייה והן משפיעות על אובייקט שלישי: מרחב מגנטי עשוי כוסות הפוכות, חצי מלאות במים ושמונח בהן מגנט זעיר. שרשרת הפעולות האקראיות גורמת למגנטים להסתחרר ולהשתולל בתוך עצמם. כן, זה מסובך בדיוק כמו שזה נשמע.

התערוכה ממחישה את אחת מנקודות התורפה במפגש בין מדע לאמנות: השפה המדעית היא מורכבת ולא תמיד ברורה לאדם הפשוט, ולכן אמנים כמו סגל הולכים למקום הכי נוח ובטוח והופכים רעיונות מדעיים לאובייקטים אסתטיים, למפגן ראווה אטרקטיבי, מפתה ומושך. בקיצור, אמנות שנראית יפה באינסטגרם או בפייסבוק.

הפנייה של אמנים לעולמות המדע נולדה מהצורך להתמודד עם חוסר הפונקציונליות והיעילות של האובייקט האמנותי, אך סגל עושה את המהלך ההפוך: היא רותמת את המדע כדי לחגוג את חוסר התועלת של האמנות. היא בעצם מחזירה אותנו אחורה לנקודת האפס של אמנות לשם אמנות, רק אובייקטים מקודשים ולא מתפקדים בחלל.

← ליאת סגל – "הילוך מקרי", המשכן לאמנים הרצליה, אוצר: רן קסמי אילן, עד 2.3