טיים אאוט timeout

כולם צריכים לדבר על "Easy" של נטפליקס

| מאת: שי סגל

מדובר באחת הסדרות העירוניות הטובות שנוצרו, מבלי להזדקק לקצב מהיר או לקונפליקטים משמעותיים. הקסם של “Easy” טמון במקום אחר לגמרי, ועכשיו היא חוזרת לעונה שניה

מתוך "איזי"

היציאה מברוקלין-מנהטן, מהוליווד-דאון טאון לוס אנג'לס, אף פעם לא מקלה על יצירה אורבנית. שיקגו, עיר בה נוצרו בעיקר סדרות נישה כמו "אי אר", "שוטרי שיקגו" ו"כבאי שיקגו", התחילה להראות סימני חיים בעשור הקודם, דרך "האשה הטובה" ומאוחר יותר גם ב"חסרי בושה". אלא שאז הערים המרכזיות של החוף המזרחי והמערבי החלו לתסוס דרך אינפלציית הסדרות שנשאו את ה-DNA העירוני (בין היתר "בנות", “Insecure” ו"Love"). המרחבים הצפופים לא שימשו עוד רקע, או היו רק סימבוליים, אלא ביססו הוויה שלמה. ב"Easy", שחזרה השבוע לעונתה השנייה, גם שיקגו עוברת סוג של רומנטיזציה והופכת מעיר שנתפסה כלבנה, פרוטסטנית ומשעממת – לעיר מורכבת, הטרוגנית ושוקקת.

לשינוי התדמיתי של עיר הרוחות אחראי ג'ו סוואנברג, היוצר והבמאי של “Easy”, שהגישה האנתולוגית שלו ממשיכה להקצין בעונה השנייה. הדיאלוגים לכאורה מאולתרים, השחקנים משתמשים בטכניקות שונות כדי ליצור אווירה היפר-ריאליסטית (חלקם מצליח יותר מהאחר) ולמרות שכל פרק מספר סיפור עצמאי לחלוטין, יש שמירה על יחס רפלקסיבי (ציטוטים מהעונה הקודמת, רפרור ויזואלי לפרקים קודמים). “Easy” דובקת בווליום הנמוך עליו הקפידה מראשיתה, הקונפליקטים זעירים עד חסרי משמעות והמיקוד שלה הוא בעשרות הדמויות המשתנות מפרק לפרק, שמגיעות מרקעים, מוצאים וגזעים שונים. התחושה היא צנועה למדי – ועדיין, העבודה הרגישה של סוואנברג מצליחה ליצור את אחת הסדרות העירוניות הטובות ביותר שנוצרו בעשור האחרון.

אחת האקסיומות של הרנסנס הטלוויזיוני היא שהמדיום הופך לקולנועי יותר. “Easy”, במובן מסוים, היא אסופה של סרטים קצרים, אקספרימנטליים, שהקשר ביניהם הוא בהדיפת הנרקיסיזם שכל כך אופייני לז'אנר הזה, ובדיאלוגים האינטלקטואליים שמדי פעם נאספים לרעיונות שלמים. בפרק הראשון והנהדר יש כניסה איטית לתוך הקהילתיות הסגורה והאובססיבית של האמריקנים, הכפייה על האינדיבידואל להיות חלק מקבוצה ומטקסים שכונתיים, והתחרות הפסיבית אגרסיבית שמבעבעת כל הזמן מתחת לפני השטח. בתוך הבתים, אנחנו מתוודעים לזוג צעיר (אוברי פלזה המצוינת ולורנס מייקל לוין), שמוצא את עצמו מחוץ לחוקים הלא כתובים של הקהילה ומתפכח החוצה משם, בעדינות, תוך כדי גילוי המובן מאליו – הגזענות המכוערת, תוצרת אמריקה, שמסתתרת מאחורי ערימות הפוליטיקלי קורקטנס.

כדי שלא תפספסו עוד דברים טובים:
הסדרות הכי טובות שאולי לא ראיתם
"דארק" הרבה יותר מוזרה מ"דברים מוזרים"
נטפליקס מסכמת את 2017 וחושפת שיא משוגע

מתוך "איזי"

הפרק השלישי, בכיכובה של כתבת ווג קרלי סיאורטינו, מתמקד בסקס ובמיניות פמיניסטית, ובבחירה השכלתנית בזנות. חוץ מלשאוב השראה מחייה של סיאורטינו עצמה ולהציג איבר מין זכרי – שהוא אוביקט בלתי צפוי לחלוטין בסדרה יחסית סטרילית כמו “Easy” – הפרק מציג היתקלות פטליסטית בין דמויות אקראיות. מלבד אלה, יש גיחה נוספת של האחים ממבשלת הבירות (שאת אחד מהם מגלם דייב פרנקו, אח של ג'יימס); זוג יאפי שמחליט לנסות נישואים פתוחים; אם חד הורית ורווקה בת 37 שנכרכות זו בחיי זו; זוג לסביות מעורב שתוהה עוד בסוגיות פמיניסטיות ובקונפליקט "השקט" שבין השחור והלבן; ועוד דמויות שוליים שנושאות משקל לא קטן בעלילות היומיומיות של "Easy".

הפרקים לא אחידים ברמתם. לדמויות ולרקע יש צד מכריע בעניין הזה וסביר להניח שאדם בורגני יתחבר יותר לפרק שעוסק בשגרה המנוונת של הנישואים המונוגמיים, ופחות בפרק שיורד לנבכי השמרנות הלסבו-פמיניסטית. עם זאת, כן מומלץ להתעכב על המורכבות והתובנות שסוואנברג מגיש בכל אחד מהסיפורים, שגם אותם אפשר לפרש בצורות שונות.

“Easy” היא לא סדרת מופת במובן הקלאסי של המילה; היא לא דורשת בינג' (על אף שהיא קלה מאוד לעיכול), היא לא בנויה על מתחים ואף קרקע לא נשמטת מתחת לרגליה. אבל כל אלה לא מדירים את היופי שברגעיה העמומים, החקר העמוק שנעשה בקצב רגוע מאוד – בטח ביחס להפקות מקבילות – והאופי הפרוזאי שלה. היא יחידה מסוגה, ואם יש צדק נטפליקסי – ממחר כולם כבר יצפו בה.

בואו לעקוב ולדבר איתנו גם בפייסבוק, בטוויטר ובאינסטגרם. עדכונים יומיים על הכתבות הנבחרות בטיים אאוט ניתן לקבל בניוזלטר היומי שלנו

תגובות

now Silence is Golden SRV:SRV2 on: c422d06bb