"חתונה ממבט ראשון": יותר "קחי אותי שרון" מפורמט חדשני ומסעיר
על פניו, זוג שמתחתן מבלי שהכיר לפני החופה הוא פורמט מנצח. בפועל, ההשהיה והמתיחה של הדרמה כמו מסטיק הופכת התוכנית לסתם מחווה רטרוספקטיבית לסגירתו של ערוץ 2
רגע לפני פיצול הערוצים שיגאל אותנו ממכבשי הפרומואים המאוסים, השיקו ב״קשת״ את ״חתונה ממבט ראשון״: גרסה ישראלית לפורמט בינלאומי ביזארי המביא זוג לחתונה ללא היכרות מוקדמת, על סמך מלאכת שידוך פסאודו-מדעית של מומחים בתחום. מובן כי הפורמט קיצוני באורח כמעט פארודי, ולפיכך הצופים רשאים היו לצפות לריאליטי מדור חדש – כזה שנטרף בהאצה החולשת על לוחות השידורים של הערוצים המסחריים והולך להשאיר את פיהם פעורים למול מנה גדושה ומספקת של ״טראש ישראלי״. אך דווקא מודעות יתרה למוסכמות הז׳אנר הייתה זו שהכשילה את הפוטנציאל הדרמתי של ״חתונה ממבט ראשון״, שבסופו של דבר לא הייתה הרבה יותר מדוקו-סבון מנומנמת שראויה להתגלגל ברצף בערוץ נידח במעמקי הממיר.
>> לוח השידורים החדש של קשת: עוד מאותו דבר
הפרק הראשון הביא את סיפורם של אדווה וטל מרגע השידוך עד החתונה המיוחלת. הדרמה הושהתה באופן כרוני, כך שלמעשה מרבית הפרק עסק בניסיון להוכיח לנו שעומד לקרות משהו יוצא דופן בסיומו. חברותיה של הכלה הביעות התפעלות מבוימת מן ההחלטה המפוקפקת שקיבלה על עצמה, כמו גם הזבנים בחנויות הבגדים, התיירים האקראיים בבית המלון, הסבתא. העריכה צעקה בהחרשת אוזניים: ״אתם מבינים? הם הולכים להתחתן מבלי להכיר זה את זו״, והזניחה את חומרי הגלם שאמורים היו להפוך את האירוע הזה למרגש באמת: צלילה אל חומר הגלם האנושי, מימד פסיכולוגי שיחצה את השטחיות הרובוטית שבה אפיינו בפנינו את המחותנים המיועדים.
אם כן, ב״חתונה ממבט ראשון״ הסתבר מהר מאוד כי האנשים אינם במרכז, אלא הריטואל הריק של טקס החתונה הישראלי. כולם התנהגו כפי שמצופה מהם – הכלה התרגשה מן השמלה (הקריינית הוסיפה: ״את בעלה היא אמנם לא בחרה, אבל יש משהו שאישה לא תיתן לאף אחד אחר לבחור בשבילה״), הגברים ערכו מסיבת רווקים, שיר החופה הנבחר היה של קולדפליי. ריטואל מכני המניח מראש שהרומנטיקה מתה, ושכל מהותם של הנישואים הינה אותם טקסים בזעיר אנפין המכוננים את טקס החתונה. יכול להיות שיש בכך אמת, אך אז מדובר באמת עגומה מכדי להציגה בתכנית בידור, והמשמעות היא ששוק החתונות הישראלי מושחת מראש ומיותר לנסות לחלץ ממנו רגעים אותנטיים, כמעט אותנטיים, מהסוג שגורם לנו להתאהב באנשים מבעד למסך הטלוויזיה.
לפעמים אחד המומחים זרק הערה למצלמה, כמו בדוקו חמור סבור; לפעמים הכלה פנתה לצופים בסגנון ״מחוברים״. הג׳אגלינג שביקש למצות את מוסכמותיו של כל ז׳אנר ריאליטי אפשרי גרמו לפרק להימרח בשלב ההכנות, בשלב ה״משהו גדול עומד לקרות״, ואז – כשהוא קרה – הוא היה צפוי, סתמי ובלתי מרגש בעליל. בכלל, בריאליטי ערום, מהוקצע ומענג באמת, כמו ״מאסטר שף״ לדוגמה, הקתרזיס שלא הצליח להכיל פרק שלם של ״חתונה ממבט ראשון״ היה מתגלם כבר באודישן בודד אחד. מה שראינו אמש לא היה פורמט מסעיר מן העתיד, אלא מחווה רטרוספקטיבית שנרקמה לקראת סגירתו של ערוץ 2, והזכירה יותר מכל דווקא את ״קחי אותי שרון״.