סדרות המקור הישראליות נעשות רלוונטיות יותר מכל מהדורת חדשות

ישראל לא אוהבת להביט במראה. יותר מכך, עצם הפעולה של הצבת מראה בפני הישראלים נחשבת לאקט ביקורתי מתריס וחתרני שמטרתו לפגוע במושלמותנו ובצדקתנו המדומיינת. גם סרט ניטרלי כמו "פוקסטרוט" או דוקו סולידי כמו "יומני אוסלו" עשויים להיתפס, במצב עניינים כזה, כעוכרי ישראל בוגדניים שנכשלים במבחני הנאמנות של הקומיסרים מימין. ערוצי הברודקאסט הישראליים הפנימו את כל זה כבר מזמן, הרבה לפני גל הרדיפה וההתקרנפות הנוכחי, והטלוויזיה שהם מייצרים בורחת על פי רוב מכל סוג של עימות ביקורתי עם הישראליות וצדדיה היפים פחות.

שורה של צירופי מקרים – ואולי גם התחושה שהאדמה בוערת – מובילים לכך שדווקא עכשיו, כשהחברה הישראלית ערוכה להתמודד עם המציאות שלה פחות מאי פעם, דולפת המציאות הזאת אל תוך היצירה הטלוויזיונית. לא פחות משלוש סדרות מקור טריות עוסקות במקומות הספציפיים, הנמוכים והעגומים שאליהם הידרדרה המדינה ב־70 שנותיה. הכוחנות, הגסות, הגזענות והשחיתות מככבות בהן לא פחות מהקאסטים המעולים שלהן, מבלי להפוך אותן למניפסטים טרחניים.

חן אמסלם ב"פמת"א" (צילום: יח"צ כאן)

עוד כתבות מעניינות:
"'פמת"א' היא מראה של עמדות הכוח בישראל"
"איש חשוב מאד" היא תמצית הישראליות שאנחנו מתכחשים לה
"עיר מקלט" צוללת לתוך פצע פתוח ותופרת ממנו מותחן ישראלי מצוין

"עיר מקלט" של עוזי וייל ואיתן צור ב־yes, כמו גם "פמת"א" של נועה רוטמן ואסתר נמדר־תמאם ו"מונא" של מירה עווד ומאיה הפנר בכאן 11, הן סדרות שלא עושות הנחות חבר לצופיהן. יש בהן הרבה חמלה והבנה למורכבות שמייצרת את התופעות השליליות שמאיימות על המרקם ההומניסטי של החיים כאן, אבל בניגוד למרבית הסדרות המצליחות של השנים האחרונות הן לא מנסות לברוח למקום אחר והן לא היו יכולות להתרחש בשום מקום אחר.

באופן מרתק למדי, הן אפילו לא צריכות להיות אמיצות באופן חריג כדי לעשות את זה. "פמת"א", למשל, היא דרמת משפטנים אפקטיבית – הישג מרשים כשלעצמו בנוף המקומי שידע כישלונות רבים בז'אנר – שלא צריכה לצווח "מנדלבליט" או "רות דוד" כדי לסמן ולעצב בדייקנות את משחק הכוחות המושחת של הפרקליטות ואת השפעתו הכוללת ברמה הלאומית וברמת הפרט. למעשה, חלק ממקור כוחה של הסדרה נעוץ בידיעה הברורה לכל צופה ישראלי שהבדיון הזה ריאליסטי באופן כמעט דוקומנטרי.

אפקט דומה מתקבל גם ב"עיר מקלט", שמתפקדת מצד אחד כדרמת מתח קלאסית ועושה עבודה מצוינת ככזאת. המרדף המשטרתי אחר רוצח עלום באמצעות חוקרת סוררת (איזה כיף לראות שוב את חני פירסטנברג) הוא כמעט קלישאת ז'אנר. מצד שני, הסדרה עושה את זה תוך כדי שהיא נוברת כמעט כבדרך אגב בפצע המכוער של דרום תל אביב וסוגיית הפליטים, על כל הגזענות והעליבות האנושית שמדממים ממנו, מבלי להשפיל מבט ולדמיין איזה "כל מקום" שבו כל זה יכול להתרחש.

"מונא", שתעלה בכאן 11 ביום שני הקרוב (7.1), נראית לכאורה כמו סיפור אחר לגמרי – דרמה רומנטית על הנייר, אהבה אסורה וכל זה, שום דבר חדש מאז "רומיאו ויוליה" – אלא שהצבתה בתוך הטרגדיה של הדו קיום היהודי־ערבי בישראל מייצרת עננים כבדים שמרחפים מעל כל פריים. פוטנציאל ההתלקחות והאלימות שבסיטואציה, הגזענות והפחד, אינם מקבלים פה מייקאפ מייפייף. ועדיין, זו אינה סדרה "פוליטית" (במובן שאינה מטיפנית). ולפחות בשני הפרקים הראשונים הרומן שבמרכזה סוחף לא פחות מהמתח הבין גזעי.

האישי והאנושי מצליחים להתמודד בכבוד עם המשקל המעיק של הסוגיות הנפיצות בחברה הישראלית. העלילות הגנריות יחסית מקבלות משקל סגולי גבוה יותר בזכות העיסוק בממשי, בגלל ולא למרות העובדה שהן מציבות לנו מראה. התוצאה בשלושת המקרים היא טלוויזיה רלוונטית ואקטואלית לחיינו לא פחות ואולי יותר מכל מהדורת חדשות, ובטח שישראלית הרבה יותר מכל הפקת ריאליטי נוצצת המתיימרת להציב מראה כזאת. שלוש הסדרות מוכיחות שאין מה לפחד מהמראה הזאת. ככה אנחנו נראים. צפו.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד