הצד השני של "ואלס עם באשיר": מה עושה אנימטור נורבגי עם פליטים בלבנון?

בפעם הקודמת שבה התמודדו צופים ישראלים עם מחנות הפליטים הפלסטינים בישראל, הם קיבלו את ההיסטוריה מונגשת באנימציה המכשפת של "ואלס עם באשיר", ליוו את הבמאי ארי פולמן כל הדרך אל המועמדות לאוסקר והחזיקו יפה אצבעות. איכשהו נדמה שזו לא קבלת הפנים לה יזכה סרט האנימציה "המגדל", בבימויו של מאטס גרורוד הנורבגי, שיפתח ביום חמישי (13.12) את פסטיבל 48 מ"מ לסרטי נכבה ושיבה בסינמטק התל אביבי.

כשמאטס גרורוד היה בן 12 משפחתו עברה למשך שנה לקהיר. השנה הייתה 1989, האינתיפאדה הראשונה הייתה בעיצומה וכשהמשפחה קפצה לביקור בישראל השכנה הוא ראה ילדים בני גילו, בירושלים ובעזה, מסמנים "וי" בידיהם. המראה הזה השלים את התמונות שראה ממחנות הפליטים הפלסטינים בלבנון, בהם עבדה אמו בשנות ה־80 כאחות.

עוד כתבות מעניינות:
הסרט שעורר את העברים בדימונה לטפל בפדופיליה
חמישה סרטים שכולם ידברו עליהם בחורף הקרוב
10 הסרטים הטובים ביותר שהכניסו לממסד אצבע לעין

"היא הייתה חוזרת לנורווגיה עם תמונות וסיפורים מהמחנות שאפשר לומר שגדלתי עליהם", הוא אומר. "ב־2001 הגעתי למחנה הפליטים בורג' אל־בארג'נה בלבנון בעצמי, חייתי שם במשך שנה ולימדתי שיעורי אנימציה. שם נולד הרעיון לספר את הסיפורים של החברים מהמחנה בסרט אנימציה".

שנים אחר כך החל גרורוד לראיין פליטים פלסטינים, אסף סיפורים על גירוש פלסטינים מבתיהם ב־1948 והפך את עדויותיהם לסרט מונפש באורך מלא. גיבורת הסרט היא וורדי, ילדה בת 11 המתגוררת עם משפחתה במחנה פליטים. כשסבא רבא שלה נותן לה את המפתח לבית בגליל שממנו גורש בילדותו, אותו מפתח שהוא נושא על צווארו בכל עת כבר שנים, וורדי חוששת שהוא איבד את התקווה לחיות. בחיפוש נואש אחר סיבה להמשיך ולחיות כרגיל היא עולה קומה אחר קומה בבית משפחתה, עוברת מקרוב משפחה אחד לאחר ושומעת את תולדות המשפחה מהגירוש ועד היום. בעוד העלילה העדכנית מתוארת בעזרת אנימציית סטופ מושן, הפלאשבקים מסופרים באנימציה דו ממדית קלאסית.

באירופה מרימים ידיים

"באירופה, כשמדברים על המצב במזרח התיכון הרבה אנשים מרימים ידיים מיד ולא רוצים להיכנס לזה כי 'זה מסובך מדי'", מסביר גרורוד. "אני מתעניין מאוד בהיסטוריה וחשבתי שהסיפור המשפחתי, שמפגיש את הצופים עם ארבעה דורות של משפחה אחת שחיה יחד במגדל, הוא דרך להציג את הסיפור מכל מיני כיוונים".

למה דווקא אנימציית בובות?
"הבובות הן משהו מאוד מוחשי ואמיתי, אפשר להרגיש את המרקם שלהן ואת המרחב שהן נעות בו. זה התאים לי לסיפור של מה שקורה היום. רצינו להפריד את העבר וההווה ולכן החלטנו ללכת במקביל על הדו ממד, זה נתן לנו יותר חופש ואפשרות ליצור סיפורים אישיים ולא בהכרח היסטוריים, ליצור חזון יותר פואטי. יש גם שימוש בתמונות אמיתיות, את חלקן צילמה אמי במחנה כשהייתי צעיר ואחרות הן תמונות שחבריי צילמו במחנה או מהאלבומים האישיים שלהם".

למה בחרת שהגיבורה בסרט תהיה דווקא הילדה בת ה־11?
"הבת שלי בגיל דומה לזה של הילדה בסרט, זה גיל של תמימות שבו את מסתכלת קדימה ומדמיינת מה צופן לך העתיד. במחנות האלה חי היום כבר דור רביעי של ילדים שנולדו לחיים מלאי מגבלות וכמעט בלי אפשרויות לעתיד. עניין אותי ההבדל בין החיים ה'רגילים', כמו אלה שחיה הבת שלי, לחיים של בנות גילה שם, איך הילדים הצעירים מושפעים מההיסטוריה ומהחברה שהם חיים בה".

ומה הבנת?
"הילדים האלה, מי הם יהפכו להיות? המצב של הילדה הזאת הוא טיפוסי למדי – היא רוצה לסיים את הלימודים ולמצוא עתיד טוב יותר, אבל נשים רבות שחיות במחנה יכולות להימלט ממנו לעתיד יציב רק אם יבחרו להתחתן עם מישהו שגר באירופה או אוסטרליה. זה מה שהאחות של וורדי עושה, היא עוזבת כדי להתחתן אף שיש מישהו במחנה שהיא אוהבת. אין לה הרבה ברירה".

לא תוקף את ישראל

"כשאתה מגיע למקום כזה אתה לא יודע בהכרח שזה מחנה פליטים אם אף אחד לא אומר לך", גרורוד מספר. "זה לא שהאנשים שחיים שם יושבים ובוכים כל היום ברחוב, הם חיים את חייהם. מובן שהסיפורים שהם מספרים והמצב שם קשים מאוד, ודאי למי שגדל בסביבה שלווה כמו נורבגיה. ניסיתי להעביר בסרט את הפער הזה. הפלאשבקים הם קשים ואלימים מאוד, אבל במחנה עצמו אנשים ממשיכים בחייהם בצורה מכובדת, בלי ליפול לדיכאון או לשנאה עמוקה".

הבמאי חזר שוב ושוב למחנה בשנים האחרונות – כדי לבקר חברים או להקליט סאונד לסרט. המצב במקום התדרדר אף יותר בעקבות מלחמת האזרחים בסוריה. אל 20 אלף האנשים המתגוררים שם בצפיפות הצטרפו עוד עשרות אלפי פליטים סורים והבתים קפצו מגובה של ארבע קומות לשמונה.

גרורוד, שזה הריאיון הראשון שלו לגוף תקשורת ישראלי, חוזר ומדגיש כי כוונותיו מעולם לא היו לתקוף את ישראל: "סרט לא תמיד יכול להראות את התמונה המלאה על כל צדדיה, זה לא סרט שמציג את ישראל בצורה שלילית. גם במחנות עצמם אין שנאה ליהודים או לישראלים, אפילו הייתי אומר שיש יותר עוינות כלפי העולם הערבי שלא פועל מספיק כדי לפתור את המצב".

ובכל זאת, אתה מבין שלישראלים יהיה קשה לראות את זה?
"לאנשים קל מאוד לבטל את הקשיים האלה כי הם חושבים שמדובר במפלצות שרק רוצות להרוג את כל היהודים, אבל אנחנו מדברים על בני אדם, על אנשים פשוטים שרוצים לחיות בשלום. המצב שבו דורות על דורות חיים במחנות פליטים הוא סוריאליסטי, הוא לא יכול להמשיך ככה. בלי קשר לדעה פוליטית, אפשר להסכים שחייב להיות פתרון לכל זה".

← "המגדל" יוקרן באירוע הפתיחה של פסטיבל 48 מ"מ, חמישי (13.12), 20:00, סינמטק תל אביב. דובר אורח: מוחמד בכרי

עוד 4 סרטים שכדאי לראות בפסטיבל 48 מ"מ

עכו חלומות

הבמאי דניאל וקסמן חוזר בסרט מוקומנטרי על במאי פלסטיני המנסה להעלות בעכו הצגה על הרומן בין סבתו ורופא יהודי, חזון שמתנפץ על רקע התנגדות התושבים היהודים והערבים בעיר.

← שישי (14.12) 14:30, סינמטק 1

מעשה בשלושה תכשיטים

במסגרת המחווה לבמאי מישל ח'לייפי (שאף יגיע כאורח הפסטיבל) יוקרן סרטו מ־1995, הראשון באורך מלא שצולם בעזה אי פעם ובמרכזו סיפור אהבתם של יוסף ועאידה בני ה־12.

← שישי (14.12) 21:00, הגדה השמאלית

יומני אוסלו

סרט הדוקו המעולה של מור לושי ודניאל סיון שלוקח את הצופים אל מאחורי הקלעים של שיחות השלום הסודיות, באמצעות יומניהם האישיים של המשתתפים בהן. החמצה היסטורית או פיאסקו ידוע מראש?

← שבת (15.12) 11:00, סינמטק 4

מכתב לידיד בעזה

סרט קצר חדש של עמוס גיתאי שכולו מחווה לאלבר קאמי, בו בוחן גיתאי את רעיון זכות השיבה באמצעות טקסטים של אמיל חביבי, ס. יזהר, מחמוד דרוויש ואחרים.

← שבת (15.12) 17:00, סינמטק 4

← פסטיבל 48 מ"מ יתקיים בין התאריכים 8.12־15.12