הגיע הזמן להוציא את השלדים של קהילת הלהט"ב מהארון

זה היה כנראה רק עניין של זמן עד שמהפכת #metoo תגיע גם לקהילה הגאה. עמוד האינסטגרם "תורנו", שאותו הקים עמרי פיינשטיין בחודש יוני האחרון, נועד בדיוק למטרה הזאת, הצפה של עדויות על פגיעות מיניות בתוך הקהילה הגאה. השבוע פורסמה כתבה בכאן 11 בעקבות תחקיר של מיכל רבינוביץ' בסיועו של פיינשטיין על הטרדות מיניות מצד אחד מ"בכירי הקהילה" (רגע, עוד נגיע לביטוי הזה) – אם לא המלכה האם שלה – גל אוחובסקי. על פי התחקיר אוחובסקי פעל, לכאורה, באלימות בזמן מפגש מיני עם גבר אחד וכפה את עצמו על אחר.

וכמו שקורה לעתים קרובות במקרים כאלה, תיבת השרצים נפתחת וצפות עוד ועוד עדויות. שלשום פורסמו ב-ynet עדויות על ניצול לכאורה של קטינים מצד עוד "בכיר בקהילה", איתי פנקס ארד, חבר מועצת העיר תל אביב-יפו. על פי העדויות פנקס ארד קיים יחסי מין עם מי שהיו חניכים בתנועת הנוער הגאה "איגי" אחרי שהרצה בפני חניכים בתנועה. מהעדויות בשני התחקירים עולים דיווחים על אקטים מיניים נצלניים, לעתים אלימים, התנהגות לא ראויה וניצול יחסים של חניכה ושל ייעוץ.

אפשר אולי לדבר על כמה היחסים בקהילה שלנו יכולים להיות בעיתיים. על הנהנתנות, הבליינות ועל קשרי מסיבות-סקס-סמים על שלל הוריאציות שלהם. אבל זו לא הנקודה. כמעט כל אחד ואחת בקהילת הלהטבפ"אק מצאו את עצמם.ן בסיטואציות מיניות גבוליות, גם אני. לקח לי זמן להבין מה עושה לי טוב ומה לא ולפתח מודעות ואת היכולת לעצור סיטואציות לא נעימות עם גברים.

יש לנו מיליון העדפות ו"לא" אחד. מצעד הגאווה 2019 (צילום: דין אהרוני רולנד)

סקס הוא עניין מאוד מדובר בקהילה ולכל אחד יש את ההעדפות, החשקים וגם הקינקים שלו. וזה סבבה. אבל לכל האמביוולנטיות והחוויות המיניות האלה אמורים להיות גבולות מאוד ברורים. יש לנו מילה אחת קצרה וקסומה והמילה הזאת היא "לא". זו מילה שאמורה לעצור את הזמן ולהפסיק כל דבר שקורה, לא משנה כמה עמוק בתוך הסיטואציה היא נאמרת. הלם שבכלל עוד צריך להסביר את זה. 

בעדות נגד אוחובסקי, שגם אומתה בפוליגרף, מעיד א' שהוא אמר בבירור "די, זה לא נעים לי, בוא נפסיק את זה". כמה אומץ צריך כדי לעצור משהו כזה באותו הרגע. לא לכבד את זה זה פשוט שפלות. ולא, העדרה של המילה "לא" לא הופך הכל אוטומטית ל"כן". ויש עוד גבולות ברורים: ניצול יחסי מרות ופערי גיל, למשל, במיוחד כשמדובר בקטינים. זה לא קול לנצל את היותך "בכיר בקהילה" שבא להרצות מול בני נוער, לדוג כמה מהם ולקיים איתם יחסי מין. זה לא רק לא קול, מר פנקס-ארד, זה פלילי (לכאורה, כן לכאורה).

אוחובסקי לא מילא פיו מים והגיב לתחקיר בפוסט בפייסבוק, בו הוא מתאר בטון רגיש ומלא רוך כיצד תמיד הקפיד בכבודם וברגשותיהם של אנשים שהוא פוגש, בייחוד בקהילה, מתוך תחושת מחויבות ומתוך שליחות. הוא מעולם לא התכוון לפגוע ולא העלה על דעתו שפגע, מודה שטעה וגם מבקש סליחה "ישירה, כנה וטהורה ממי שחש אי נוחות או אכזבה או מבוכה ממני". ואז, מגיע הטוויסט. 

זה לא רק "לא קול". איתי פנקס ארד (צילום: נוי דקל)

באותה לשון רכה ורגשית הוא ממשיך: "בחרתי שלא לעשות שימוש ולא לפרסם שום הקלטה, צילום מסך, התכתבויות ועדויות של חברי קהילה רבים אשר הביעו שאט נפש מנסיונות לסגור חשבון, לנקום או לבצע שיימינג. זו לא הדרך שלי". בהמשך הוא קורא לאלה שהעידו בכתבה "גורמים הנשארים באפלה" ו"עדויות עלומות שהופכות ישר לאמת צרופה". הוא מקנח בהתכחשות גורפת לכל המיוחס לו במשפט מאוד ברור: "לא ניסיתי מעולם לכפות את עצמי על איש, ואעמוד בכל בדיקת פוליגרף שתבדוק זאת". להד"ם יעני. במשפט האחרון שלו הוא כבר חוזר להיות ה"בכיר בקהילה" המכיל והאחראי: "כל שעה שבה מתקיים דיון ערכי ומוסרי היא שעה חשובה מאין כמותה עבור הקהילה, והקהילה חשובה ממני". 

הזגזוגים בתוך הפוסט הזה עושים אמנם סחרחורת אבל הטון הכללי שעולה ממנו הוא מפויס, מכיל ורגיש. כנראה זו הסיבה שהוא קיבל כל כך הרבה תגובות מחזקות ומחבקות מ"בכירי ובכירות קהילה" אחרים. ואולי זה קשור גם לעובדה שאוחובסקי הגביל את מי שיכול להגיב לפוסט שלו. אם הדיון כל כך חשוב, גל, למה אתה מונע אותו? 

אם נסתכל רגע מעבר למילים המנוסחות היטב (יש שמלחששות שאוחובסקי שכר את שירותיו של מנהל משברים), מדובר בתגובה די מגעילה. הופתעתי לראות עליה רק תגובות מחבקות ותומכות (אם כי, כאמור, אולי לא כזה מפתיע בהתחשב בהגבלת התגובות על הפוסט ובמחיקת תגובות ביקורתיות). חזקת החפות עומדת לזכותו של אוחובסקי ואנחנו לא הולכות לעשות לו משפט שדה, אבל הרטוריקה היפה לא מסתירה את הגזלייטינג הנודף ממנה, את ההקטנה ואת הטלת הספק בנפגעי תקיפות מיניות. יחס מקטין ומשפיל שכזה כלפי נפגעים ונפגעות הוא כבר לא משהו שאנחנו יכולות ויכולים להרשות לעצמנו לעבור עליו לסדר היום.

אי אפשר לשתוק יותר. הטרדות מיניות הן חלק אינטגרלי מהתרבות הגאה (צילום: שאטרסטוק)

דיווחים אנונימיים זה הכלי של החזק נגד החלש. למדנו את זה כבר בבי"ס ה#metoo שכל העולם עבר יחד.

קהילה היא מונח מקביל למילה "משפחה", ובימינו שתיהן יכולות להגיד הרבה או לא לומר כלום. הקהילה הגאה היא מקום קשה ופרוץ אבל יש בתוכה מי שמחליטים.ות להניף לפיד ולעמוד בראש המחנה. זו עבודה קשה אבל גם כזו שבאה עם פרסטיז' מסוים ועם כוח לא מבוטל, עם חשיפה תקשורתית וכמובן עם הטייטל המטופש "בכיר בקהילה", משל היינו חברת הייטק או בנק. אל לנו לשכוח שהקהילה הגאה היא בעלת כוח תדמיתי ושיווקי, במיוחד בישראל שמשתמשת בתדמית הליברלית של הקהילה הגאה כדי לעשות פינקווש לפשעים כלפי אוכלוסיות עוד יותר מדוכאות, והפלסטינים בראשם. להיות "בכיר" בקהילה נשמע כמו אחלה ג'וב. 

אבל על אותם "בכירים בקהילה" מוטלת החובה להיות המודל המוסרי לקהילה הייחודית ורווית האתגרים שלנו. אין להם את הפריווילגיה לא לשמוע את המילה "לא" או להתמסר ל"חולשות היצר האנושי", כפי שאמר אוחובסקי (אחלה שם לסרט). איך אמר הדוד של החתיך ההוא פיטר פארקר? עם כוח גדולה באה אחריות גדולה. אם אין לכם את המידות להיות "בכירים בקהילה", זוזו הצידה ממוקדי ההשפעה, הכוח והחשיפה.

הגיעו זמנים חדשים בהם התנהגויות פוגעניות וזלזול בעדויות של נפגעי הטרדות מיניות הן כבר לא משהו שאנחנו מוכנות או מוכנים לסבול. וכמו שאוחובסקי דאג להוציא אדם או שניים מהארון, אנחנו עכשיו מוציאות את השלדים מהארון שלנו. למדנו משהו.