ב"אולפן שישי" לא יספרו לכם מה קורה. אבל יגידו לכם איך להרגיש

מה אנחנו רואים כשאנחנו רואים חדשות? כשהחדשות בטלוויזיה הישראלית יצאו לדרך, אי אז ב-1968, חיינו בעולם אחר. רדיו בקושי היה (ועדכן פעם בשעה), העיתון יבוא רק מחר בבוקר והטלוויזיה היתה אמורה לספר לנו מה קרה היום. לספר לנו כל מה שאנחנו לא רואים דרך החלון בבית. מחכים לחיים יבין, הקורקטי אך רגיש, שיתאר לנו את המציאות כמות שהיא.

>> אנחנו עם BBC ניוז סיימנו. יש טעויות שעליהן אין סליחה

הרבה מים עברו בירקון. כיום, כשאנשים יושבים לראות מהדורת חדשות בשמונה בערב, סביר להניח שהם כבר יודעים כל מה שצריך לדעת (וגם את מה שלא): איפה נפל הטיל וכמה נפגעו, מה אמר ראש הממשלה בישיבת הקבינט ולמי, כמה הרוגים היו לנו בעזה – כל המידע הרלוונטי כבר זרם אלינו בשעות שלפני. אז מה אנחנו רואים עכשיו כשאנחנו רואים חדשות? ואיך באופן אבסורדי, בתקופה שבה אנחנו יודעים הכל גם בלי מהדורות חדשות בערב – החדשות צמחו למימדים מרתוניים מבהילים? כאן צריך לדבר על הרכיב הסודי שלידתו (כפי שטענו רבים) הייתה ב-4 לנובמבר 1995, במסגרת שידורי החדשות של ערוץ 2 הישן: השילוב שבין עיתונות לרגש.

המעגל של דן קושמרו. הפאנל של "אולפן שישי" (צילום מסך: קשת 12)

וזה סוד הכוח של חברת החדשות בערוץ 12 (שמתברר מזה זמן כיורש החוקי של ערוץ 2). זה מה שהפך את מהדורות החדשות שלה, על אחת כמה וכמה בזמן מלחמה, לנצפות במיוחד – והרבה יותר נצפות מכל המהדורות האחרות במקביל. וזה מסביר גם את ההצלחה של "אולפן שישי". כי גם "אולפן שישי" מאוד השתנתה עם השנים. היא בעיקר התנפחה: ימי הזוהר של הפורמט היו בתחילת שנות האלפיים, עם אהרל'ה ברנע בתור המגיש הסמכותי ואיתו חבורת פאנליסטים רזה – אודי סגל (היום מגיש חדשות 13) ככתב מדיני, אמנון אברמוביץ' כפרשן מדיני/פוליטי ורוני דניאל ז"ל – הכתב הצבאי המיתולוגי. זה היה פאנל קצר וקומפקטי, בתכנית שלא לקחה יותר מ-45 דקות נטו.

מעט מידע, הרבה רגש. "אולפן שישי" (צילום מסך: קשת 12)

לכו תשוו את זה למה שנהיה מ"אולפן שישי" היום. מתכנית שבה היו שלושה פאנליסטים (וגג עוד איזו מבזקנית שתגיש את חדשות היום בקיצור נמרץ), זה הפך לפסטיבל מטורף של אורחים באולפן. אחרי המונולוג של המגיש דני קושמרו בשישי האחרון הוא הציג את חברי הפאנל שלו. שמונה אנשים – ארבעה מכל צד. באיזשהו שלב זה הרגיש הרבה פחות כמו פאנל של יומן חדשות בשישי, ויותר כמו "המעגל" הישן של דן שילון, עם מגיש שעובר מאייטם לאייטם במהירות הבזק. רק חסר שיביאו גם את זובין מהטה שירים להם את האולפן. וכמו "המעגל", זו הייתה תוכנית שנמשכה נצח – שלוש שעות שלמות של שידור. משמונה בערב ועד אחת עשרה בלילה. כל הפריים טיים.

זה המקום שבו מוצא את עצמו יומן החדשות השבועי המרכזי ב-2023: הוא אפילו לא מתיימר לספר לנו מה חדש. במקום זה הוא מציע תמהיל אחר, שעל משקל הביטוי "אינפוטיינמנט" (השילוב בין חדשות ובידור) – אפשר לקרוא לו "חדשות הרגש", קוקטייל מובהק שמזקק לתוכו עיתונות פרופר וכתבות מגזין שבנויות בעיקר על הצורך לרגש ולהדמיע את הקהל. לא יותר מזה.

העיתונאים עושים את העבודה. קרן מרציאנו ב"אולפן שישי" (צילום מסך: קשת 12)

בכל הקשור לחדשות, צריך להגיד ביושר, חברת החדשות של קשת 12 יודעת לעשות את העבודה. ברהנו טגניה הביא את התחקיר המלא (והמצמית) על הטבח במסיבה בקיבוץ רעים, גיא פלג הביא זווית חדשה לסיפור איסוף המסמכים בלשכת ראש הממשלה, דנה וייס סיפקה מידע חדש בנוגע לסוגיית החטופים, דפנה ליאל הביאה את הסיפור על "המרד בליכוד" (פעם היו קוראים לזה פוטש בננה) וקרן מרציאנו לא פחדה לעמוד מול השקרים של שר האוצר בצלאל סמוטריץ'. למרות הקצב המטורף שבו הפאנל התחלף (כאמור, היו חסרים שם רק כוכבים נוצצים ברקע ואיזה סידור פרחים מתחת לדסק), הם הצליחו להביא סיפורים בעלי משמעות.

אבל מהר מאוד זה נדחק הצידה, כי בסופו של דבר "אולפן שישי" חיה כמו תמיד על כתבות המגזין. ואלה כתבות טובות – אבל קשה להגיד שהן מכילות בתוכן ערך חדשותי רב. זה התחיל בכתבה המרגשת על הכדורגלן בן בנימין וזוגתו, שאיבדו את רגליהם בטבח פסטיבל נובה; נמשך באמהות של ילדי עוטף עזה; והגיע לשיא עם הכתבה שמלווה את שלמה ארצי בין לווייה לשבעה ועד לעצרת החטופים הגדולה.

ערב טוב והרי החדשות: אתם עצובים. "אולפן שישי" (צילום מסך: קשת 12)

זה מתחבר גם למונולוג השבועי של דני קושמרו – אם פעם מגיש "אולפן שישי" היה מסתפק באיזה "ערב טוב לכם והרי החדשות", היום מגיש "אולפן שישי" שם את עצמו בלב הדיון. את הפאנל שלשום, למשל, קושמרו לא פתח באולפן – אלא בצעדה עם משפחות החטופים ואחר כך מונולוג שהיו בו גם פרטים חדשותיים, אבל בעיקר הרבה מאוד רגש נא ורצון לפנות אל הלב ובלוטות הדמע של הצופים, בסיפור על אמילי הנד שאתמול חגגה יום הולדת תשע בשבי.

גם אני התרגשתי. קשה שלא לעמוד בעוצמה הרגשית של מבול הסיפורים שנחת עלינו עם הטרגדיה העצומה של ה-7.10. וברור שגם לרגש יש מקום – אבל רק לי נדמה שיש לו מקום אחר, ולאו דווקא ביומן חדשותי? נכון, עוד מאז ה"יומן" של הערוץ הראשון היו גם כתבות צבע בתוך מגזין סיכום השבוע (געגועים קשים למוטי קירשנבאום ז"ל), אבל היה להם מקום מאוד מוגדר – בסוף. כאן, יש תחושה שהרגש והצבע הם לא הקינוח אלא המנה העיקרית.

נחזור לרגע לכתבה שליוותה את שלמה ארצי – זה היה סרט דוקומנטרי נהדר בבימויו של ירון שילון, שמלווה את ארצי לא מעט שנים ואפילו היה שותף לסדרה הביוגרפית עליו ששודרה לאחרונה בערוץ 8. כלומר, סרט חיצוני שאינו עבודה של חברת החדשות עצמה. למה בעצם הסרט היפה הזה לא שודר אחרי המהדורה – ב-21:30 או 22:00, כמוצר נוסף שערוץ 12 מספק לצופים שלו? זה היה יופי של סרט, אבל מה לזה ולחדשות?

למה לא אחרי המהדורה? שלמה ארצי ב"אולפן שישי" (צילום מסך: קשת 12)

כנראה שהתשובה לשאלה הזאת נמצאת בטבלאות הרייטינג. התמהיל הזה של חדשות 12, השילוב בין ניוז פרופר ועיתונאים מצוינים, לבין השאיפה לרגש (שמזכירה את אגף הריאליטי של הערוץ, "הכוכב הבא" פינת "מאסטר שף"), הוא מה שנותן להם את היתרון העצום על פני המתחרים. ואולי, בעצם, החדשות אמורות לשקף את המציאות – והמציאות כרגע, גם חודש אחרי, עדיין ספוגה בתוך ההלם הגדול של השבת השחורה.

בבוקר שאחרי ה-7.10, כתבתי כאן על השינוי שעבר דני קושמרו (והתבטא גם בחיקוי המוצלח שלו ב"ארץ נהדרת" לאחרונה) – ממגיש קורקטי ועז מבט, לשחקן מרכזי שמבקש להביע את דעתו, שלא מפחד לשים את עצמו בקו האש של הדיונים ואפילו להיות נחרץ (ע"ע "אפילו לא כפית מים"). זה מה שחדשות 12 יודעים לעשות, ובגלל זה הם גם מוצאים קהל שזה מה שהוא מחפש. ב-1968 ראינו חדשות כדי לדעת מה קורה. ב-2023 אנחנו רואים חדשות כדי לדעת איך להרגיש.