המסעדה הזאת תמיד הייתה שווה נסיעה מיוחדת. עכשיו יותר

אורי בורי. קוקי ספירולינה (צילום: שרית גופן)
אורי בורי. קוקי ספירולינה (צילום: שרית גופן)

בינואר נפתחה אורי בורי מחדש אחרי שנשרפה במהומות בעכו בשנה שעברה, והיא נותרה מסעדה מיוחדת שלא רק מגישה דגים ופירות ים אלא עושה איתם דברים אחרת. תוסיפו לזה את אופציית חצאי המנות (שעוד מסעדות צריכות לאמץ) ויש לכם את אחת החוויות הכי מוצלחות שמשלבות בין נסיעה לארוחה

31 במרץ 2022

איזה יום אביב נהדר, זה יום שנועד לטיולים
לאן ניסע, לעמק או לכפר, לא משנה העיקר שאוכלים
(בלי סודות, גרסת השמנמנים)

זה היה אמור להיות יום יחסית בסיסי. ארוחה שווה בעכו בשילוב טיול פרידה מהחורף בצפון. במקום זה מצאנו את עצמנו במערכון מהאייטיז, עם דיאט קולה בתפקיד האורנג'דה. כלומר אם הצלחת בכלל למצוא אחת, כי דיאט קולה בבקבוק חצי ליטר היא כבר מזמן חיה בסכנת הכחדה שקשה עד בלתי אפשרי למצוא בטבע. עוד לפני שהגענו לפנקייק בויתקין כבר היינו ממש רעבים. אז עצרנו לסנדוויץ בשר בביתן אהרון. ולפני שהספקנו לשאול מה זה סנדוויץ' קובני ומה עושה אותו קובני (יש לו מוקסינים ושפם קטן? גלגלו אותו כמו סיגר על ירכיים של בתולה?) מצאנו את עצמנו עם סנדוויץ צלע טלה חם, עם רוטב מתקתק שלא משתלט בלחמניה פריכה במיוחד, שברגע שאתה נותן ביס אתה מצטער שלא לקחת עוד אחד. אל תשאלו איך גילינו.

אפרסמון טוביקו, כן כן מה ששמעתן. אורי בורי (צילום: באדיבות המסעדה)
אפרסמון טוביקו, כן כן מה ששמעתן. אורי בורי (צילום: באדיבות המסעדה)

משם המשכנו לחיפה ועשינו סיבוב בואדי ניסנס. היה מדהים. בעיקר החומוס. כלומר הפאתה חומוס. התיאור הטכני נשמע די הזוי למי שלא מכיר את המנה הקלאסית: חומוס, גרגרים, קרוטונים, בצל מקורמל, יוגורט עיזים, עלים וסמנה רותחת מלמעלה. אם היו איזה שהן ספקות, הן נעלמו ברגע שטעמנו את האירוע המופלא הזה ומצאנו את עצמנו מרחפים בחלל מאושר. אין שום דרך לפרק את החוויה הזו למילים. מדובר באירוע רב חושי ששווה את כל הטיפולים הקרדיולוגים שמגיעים אחריו. ולא רק שזה ממש טעים, זה לא ממלא כמו חומוס. שזה חשוב, כי זה משאיר מקום לקינוח. כלומר שווארמה באמיל. בקטנה. כלומר בעיקר הפיתה. כי כשמתלבש ביס שווארמה עם עגבניה ובצל, זה רגע גדול.

>> בשבוע שעבר אכלנו בכשרה החדשה של אייל שני
>> המסעדות הכי טובות בתל אביב: הרשימה המלאה והמעודכנת

כל זה לא נועד להוציא לכם עיניים (אולי קצת) אלא כדי להסביר איך ולמה לא פרצתי בבכי כשהדבר הראשון שהוגש לי באורי בורי היה אפרסמון. שניה של רצינות לפני שממשיכים: לפני שנה במהומות בעכו, אורי בורי, אחד המוסדות הקולינרים הכי מפורסמים בארץ, עלה באש. לא מעצמו, כמובן. בימים אלו עומדים לדין שלושה צעירים ערבים תושבי עכו שמואשמים שזרקו על המסעדה בקבוקי תבערה. רוב האנשים היו מרימים ידיים ונשברים, אבל אורי ירמיאס הוכיח שהוא לגמרי לא רוב האנשים. תוך ימים ספורים הוא פתח את אורי בורי במיקום חלופי בעיר וחזר לעבודה. במקביל הוא גם התחיל לשפץ את המסעדה השרופה. בינואר הוא חזר למיקום הקבוע ברחבת המגדלור. אם דבקות כזאת במטרה לא מצדיקה הגעה מיוחדת לעכו, וואלאק, מה בחיים האלה כן?

מרק כמו שמרק צריך להיות. אורי בורי (צילום באדיבות המסעדה)
מרק כמו שמרק צריך להיות. אורי בורי (צילום באדיבות המסעדה)

נחזור לאפרסמון ובואו רק נבהיר: מבחינתי אפרסמון הוא תאונה גנטית. אולי עגבניה שהתפשלה בייצור ומישהו אמר "בואו נארוז אותה מחדש בתור פרי. אין מצב שהם ישימו לב". יש לו את העלים האלה מלמעלה שתמיד עומדים בזוית משונה. לי זה נראה כאילו הם רק מחכים שלא תסתכל עליהם כדי להטריד את הבננות במדף ליד. אז אתם יכולים להבין את האתגר ואת הקשיים. כי למרות שעל פניו שילוב בין מסקרפונה, קרודו שרימפס נא וביצי דגים נשמע פוטנציאל להצלחה, אי אפשר להתעלם מהעובדה שכל זה יושב על פרוסה לא מאוד דקה של אפרסמון. ויש פה טריק, כי אי אפשר לקחת ביס קטן, כי אז זה יהיה רק אפרסמון, אז פשוט עשיתי את מה שאבא של הרשל'ה עשה ונתתי ביס ענק.

זה לא היה ביס מוצלח. זה היה ביס הרבה יותר טוב מזה. אולי בעצם המילה הנכונה זה מורכב. קודם כל כי השילובים עובדים. זה מלוח, זה נעים, זה רך וזה פריך וזה קרמי וזה מתפצפץ בפה. ואז יש לך פתאום התקף שנאה עצמית קטן כי אכלת אפרסמון במסעדה. ואז אתה מרוצה מעצמך כי אכלת אפרסמון במסעדה. ואז אתה שואל את עצמך אם יש לך אומץ לספר לאנשים שאכלת אפרסמון במסעדה. והכי חשוב – אתה מתחיל לשאול את עצמך איך קרה שאכלת אפרסמון במסעדה. ובכן, התשובה הלא פשוטה היא – אין לי מושג.

אורי בורי. טונה נא (צילום: באדיבות המסעדה)
אורי בורי. טונה נא (צילום: באדיבות המסעדה)

עברתי אחר כך באופן די יסודי על התפריט. המילה אפרסמון לא מופיעה בו. וזה דורש סוג של הסבר: קודם כל, עוד לפני שמתחילים, אורי בורי מקבלת פקטור של חצי כוכב על דבקות בשיטת חצאי המנות. את כל מה שבמסעדה, מינוס השולחנות והכיסאות, אפשר להמין בגרסה מלאה ובגרסת החצי. זה אדיר, וזה נדיר, וזה צריך לקרות יותר. אבל חוץ מזה אורי בורי גם מציעים, ואנחנו לקחנו, סוג של ארוחת טעימות. כלומר, משהו שהוא לא ארוחת טעימות, אבל קוראים לו ככה. בפועל זו פשוט ארוחה שבה המטבח מחליט אילו מנות מהתפריט להוציא ובאיזה סדר, ואתה פשוט אומר "די" כשנמאס לך ומשלם על מה שאכלת.

עכשיו, כשתקרית האפרסמון מאחורינו, אפשר להמשיך הלאה אל מרק הפטריות. קודם כל נספר שהוא מוגש בכוסית אספרסו כמו בניינטיז. וזה גאוני. וזה חייב להפוך שוב לסטנדרט. מעבר לזה הוא הצליח להיות באופן פלאי גם עשיר וגם עדין וגם טעים וגם חלק. מעט שמן הכמהין שצף מלמעלה הצליח לתת קיק בלי להשתלט. פשוט מנה מוצלחת. אבל לא מוצלחת כמו הקוקי סן ז'אק על קרם ארטישוק ירושלמי וספירולינה. גם פה השילובים עבדו כמו בספר. הקוקי סן ז'אק היו צרובים בדיוק עד הנקודה הנכונה, והארטישוק הירושלמי פשוט עטף אותו כמו שמיכה חשמלית בשם יגאל (האח הפחות מוצלח והפחות מוכר של משה). הספירולינה, כמו שאצות נוטות לעשות, הכניסה מימד קצת אדמתי ומליחות ועשתה הכל אפילו יותר נעים. מצד שני אם מנסים לאכול אותה בנפרד, זה עלול להיות אירוע מריר בואכה קשוח, שיגרום לאנשים בשולחן הסמוך להסתכל ולראות שלא קיבלת שבץ. אל תשאלו איך גיליתי.

אורי בורי. סביצ'ה (צילום: באדיבות המסעדה)
אורי בורי. סביצ'ה (צילום: באדיבות המסעדה)

שתי המנות הבאות הגיעו ביחד עם לחם וטוב שכך. מצד אחד, נתחי טונה ברוטב סויה, שמן סומסום ומייפל. וכן, זה מוזר כמו שזה נשמע. אבל זה יותר טעים ממוזר. הטונה עצמה הייתה מצוינת אבל השילוב בין הסויה למייפל הוא השימוש הכי טוב שפגשנו מאז מנת הבקר במייפל המיתולוגית של הסינית האדומה. המפגש בין המתיקות המוגזמת של המייפל למליחות חסרת הרחמים של הסויה והעדינות המשתלטת של שמן הסומסום לוקח את הטונה למקומות חדשים. ויותר חשוב, משאיר רוטב שכל מה שאתה רוצה זה לא להפסיק לנגב אותו עם הלחם. גם במחיר של לעצור בגופך את המלצרית (הנהדרת) מלפנות את הצלחת. וזה לגמרי לא רק figure of speech.

מהצד השני הגיעה סביצ'ה מוסר ים עם לימון, שמן זית וצלפים טחונים. כאן הטעם הבולט הוא בכלל חמוץ שהופך את הכל לנעים במיוחד. הקטע עם הצלפים הטחונים הוא יציאה נהדרת כי הוא נותן את כל מה שטוב בצלפים, את המליחות המאוד ייחודית אבל בלי המרקם והתחושה של "אוי יש לי עלוקה על הלשון" שהם כל כך אוהבים לתת. לסיום חלק המנות הראשונות הגיעה מנת תמנון צלוי עם זוקיני. התמנון היה עשוי נהדר, וירד מהאש בדיוק שניה לפני המעבר מטעים לצמיגי, והטעם שלו, שקצת הזכיר תבלין שיפודיות (זה דבר טוב, למען הסר ספק) היה נעים ועדין. הדבר היחיד שאפשר להגיד לגנותו זה שהזוקיני, שהיה עשוי מושלם, קצת האפיל עליו. וזו בעיה כשאתה מפסיד תחרות צומי לזוקיני. לפני העיקריות קיבלנו עוד מרק, שוב בכוס אספרסו, שוב נהדר. הפעם זה היה מרק פירות ים עשיר וקרמי שבתחתיתו ישב שרימפס אחד קטן. כבר אמרנו שזו הדרך להגיש מרק?

אורי בורי. בשר סרטנים בשמנת ואצות  (צילום: באדיבות המסעדה)
אורי בורי. בשר סרטנים בשמנת ואצות  (צילום: באדיבות המסעדה)

אם חשבנו עד עכשיו שהאוכל שווה נסיעה מיוחדת מהמרכז, כשהגיעה המנה הבאה הבנו שעוד לא ראינו כלום. "מעורב פירות ים" זה השם בתפריט. אבל זה בעצם צריך להיקרא "השימוש הכי מוצלח בפתיתים לחופי הים התיכון". כן, כן. פתיתים. איזראלי קוסקוס. אורז בן גוריון. איך שתרצו לקרוא לזה. מזון נחות? זו רק שאלה של איך ועם מה אתה מגיש את זה. וכאן זה מוגש עם שרימפס, וקלאמרי ומולים ועם אפונה סינית וגזר והכל בסויה ורוטב צדפות. וזה בבת אחת המנה הכי דרום מזרח אסייתית שאתה יכול לדמיין, וגם המנה הכי ישראלית שיש. ולא רק שזה פשוט עובד, זה וואו. ומה שמדהים זה שהמנה הממש לא קטנה שקיבלנו הייתה רק חצי מנה.

המנה העיקרית האחרונה, בשר סרטנים בשמנת ואצות לא הצליחה להגיע לפסגות של המעורב, אבל הייתה מוצלחת למדי. קודם כל כי הידיעה שמישהו אחר כבר עשה עבורך את העבודה השחורה וחילץ את בשר הסרטן משריונו עושה ישר קצת נעים בגב. אבל מעבר לזה, בשר סרטנים זה תמיד מעולה, ואין שום דבר בעולם שלשים אותו בשמנת לא ישפר אותו משמעותית. האצות? הן נותנות קראנץ אבל לא באמת ברור מה יש להן לחפש בכל הנעימות הזו.

אורי בורי. כנאפה (צילום: שרית גופן)
אורי בורי. כנאפה (צילום: שרית גופן)

בשלב הזה כבר באמת לא ראינו בעיניים. אז לקחנו שני קינוחים. הרויאל פרלין, עוגת שוקולד עם רוטב דבש ופסיפלורה הייתה עשירה, יש שיאמרו (אנחנו) הרבה יותר מדי. זה לא שזה טעים. זה פשוט כל כך עשיר, שבמקום לאכול את העוגה בא לך שהיא תיקח אותך למסע שופינג בקניון היוקרתי בנהריה. הכנאפה לעומת זאת, הייתה אירוע חיובי הרבה יותר. לא רק שהיא הייתה עשירה אבל לא מפוצצת, היא הייתה מתוקה באופן לא מוגזם ושמרה על השילוב הנפלא בין קריספיות לרכות. הכנאפה גם הגיעה עם שני כדורי גלידה. האחד מופלא של גלידת מי ורדים, ואחד מוגזם ולא אכיל של גלידת הל. גם בלעדיהם היא לגמרי הייתה סיום הולם.

בדרך חזרה למרכז לא יכולנו שלא להודות שאורי בורי הייתה ונשארה מסעדה ששווה נסיעה מיוחדת. כזאת שלא רק מגישה דגים ופירות ים אלא עושה איתם דברים אחרת. תוסיפו לזה את אופציית חצאי המנות, שמאפשרת לנסות מלא דברים גם אם באתם בקבוצה קטנה או זוג, ותקבלו את אחת החוויות הכי מוצלחות שמשלבות בין נסיעה לארוחות. רק אל תשכחו להביא אתכם לדרך דיאט קולה מהבית.

אורי בורי, א'-שבת 00:00-12:00, ההגנה 2, עכו 
★★★★ 4 כוכבים ★★★★✯ 4.5 כוכבים בזכות חצאי המנות

אורי בורי. רויאל פרלין (צילום: באדיבות המסעדה)
אורי בורי. רויאל פרלין (צילום: באדיבות המסעדה)

אפרסמון טוביקו 17
מרק פטריות 19
קוקי ספירולינה 21
סביצה 55
תמנון 58
מרק פירות ים 19
טונה במייפל וסויה 55
מעורב פירות ים 80 (חצי מנה)
בשר סרטנים 94 (חצי מנה)
כנאפה 54
רויאל פרלין 39

המלצות על הדרך

סנדוויץ טלה חם – Ha'bite, מתחם ביתנ'ס, מושב ביתן אהרון

פאתה חומוס – חומוס אל שאם, הואדי 21 חיפה

שווארמה אמיל, דרך אלנבי 33 חיפה