התפוצצות של פאן טהור: ביקרנו בתערוכה הכי מדוברת בישראל
הסיבוב השני של תערוכת הפופ אפ המצליחה במלון אימפריאל יפתח בתחילת השבוע הקרוב, בדיוק עם פתיחת שנת הלימודים (מה שאומר שאתם גם לגמרי יכולים לבקר שם בלי הילדים). באנו סקפטיים וגילינו עולמות משוגעים, מטורפים ומופרכים. עכשיו רק תנו לנו לישון שם איזה לילה
האמת? באתי סקפטית. ככה אני, עוד מאירופה. הבנתי את השטיק, או לפחות ככה חשבתי. אבל הסיבוב השני של תערוכת הפופ אפ במלון אימפריאל הוא התפוצצות של יצירתיות שמניבה פאן טהור, חדר אחרי חדר. הקונספט זהה לתערוכה הקודמת שהתקיימה במקום – כל אמן.ית קיבל חדר במלון (או לפחות במה שהיה פעם מלון), ויד חופשית להשתולל כמה שירצה. זה כשלעצמו עניין נדיר – לא ההשתוללות, אלא היד החופשית. זה משהו שצריך עבורו תקציב. גדול. מה שנדיר שקורה במחוזותינו, בטח שלא בתחום האמנות הפלסטית.
בתור מישהי שקצת נכנסה לנבכי עלויות הפקת יצירות אמנות בחודשים האחרונים, ההסתכלות שלי הפעם היתה טיפה אחרת. אחרי הוואו הראשוני שכמעט כל אחד מ-38 החדרים מספק, המחשבה השנייה שעברה לי בראש היא "וואי וואי כמה כסף צריך בשביל כזה דבר" (בדגש על הוואי וואי). בהיותי עיתונאית חוקרת (סתמו, זו לא קללה) זה גם הדבר הראשון שביררתי בתום הסיבוב בחדרים, כשאני עוד אפופה אדי צבעים ומיצבים.
ובכן, עלות ההפקה של כל הפרויקט הגיעה הפעם ללמעלה ממיליון שקלים, שהגיעו מהיכן? ובכן שוב, בעיקר ממכירת הכרטיסים של הסיבוב הקודם שלו ומחישוב הכנסות מכירת הכרטיסים של הסיבוב הנוכחי. הפעם, בניגוד לסיבוב הקודם וגם לשלושת מוזיאוני הפופ בבניינים מיועדים להריסה שאצרה יערה זקס לפני כן – אין ספונסרים וחסויות. כל 38 חדרי בית המלון הוקצו לאמנים ואך ורק להם, והתוצאות משגעות.
אז נכון, כרטיס כניסה עולה 119 שקלים, אבל אם חלק משמעותי מהכסף הזה הולך על הפקת העבודות זו סיבה מספיק טובה לשלם. ובתור הורים ביום האחרון של אוגוסט בואו נודה בזה – על רוב השטויות של הילדים הקיץ הוצאנו הרבה יותר.
מלבד כמה שמות שחזרו על עצמם מהפעם הקודמת (וגם מהפעמים שלפני), רוב האמנים והאמניות משתתפים בפעם הראשונה, ולרובם זו גם אחת הפעמים הראשונות להציג בפני הקהל הרחב. אחד היתרונות של מוזיאון הפופ אפ על כל גרסאותיו היה לאפשר להתרשם מקולות חדשים, כאלה שלא בהכרח יגיעו לגלריות, ולהיווכח שוב עד כמה א.נשים מפוצצים בכישרון מתקיימים בינינו.
בתור מה שהתחיל כמוזיאון גרפיטי (עוד בגרסת הבנייניים המיועדים להריסה) הלך ותפס נפח – תרתי משמע – וההשתלטות האמנותית על החדרים הלכה ונהייתי תלת ממדית יותר ויותר. הפעם זה מגיע לשיא ומלבד 2-3 אמניםות שבחרו ליצור בדו ממד על קירות החדר בציור או בצילום (או ב-AI), כולם שברו את גבולות המבנה האדריכלי ויצרו עבודות סייט ספסיפיק שאמנם מתבססות על הפורמט הקונבציונלי של חדר בבית מלון, אבל לוקחות אותו אל עולמות משוגעים, מטורפים ומופרכים.
זה בעצם גם מה שהם התבקשו לעשות – לתאר אוטופיה. נושא התערוכה נבחר כדי שתשתמש נתיב בריחה מהתופת שבחוץ, אסקפיזם (המילה השנואה עליי בעולם) נטול פוליטיקה שהוא נתיב מילוט מהמציאות. אבל אמנות אף פעם לא יכולה להיות אסקפיסטית לחלוטין, וגם לתוך האוטופיה נכנסים נושאים כמו חברתיים וסביבתיים כמו מצב כדור הארץ, השתלטות הטכנולוגיה או זכויות הלהט"ב. ומראות. שכמו תמיד הן שם בשימוש מקסימלי וחכם, עניין שכבר טענתי לא פעם שגם חללי תצוגה קונבנציונליים יותר צריכים לאמץ.
ועוד משהו שהייתי שמחה שכולם יאמצו הוא הטקסט הנלווה המסודר בשתי שפות שמופיע בכניסה לכל חדר, עם שמות האמניםות בעברית ובאנגלית (ובהזדמנות זו – אפשר גם ערבית בפעם הבאה), והכי חשוב – חשבונות האינסטגרם שלהם. אז מוזיאונים, גלריות, תערוכות בוגרים – בבקשה לאמץ את העניין. לא, זה לא מוריד את הרמה, אלא הופך את החיים של כולנו להרבה יותר קלים כשאנחנו רוצים להעלות תמונות ולתייג. כולם יוצאים מזה נשכרים ושאף מוזיאון או חלל תצוגה לא יעמיד פנים שהוא לא מעוניין להיות מתויג באינסטגרם.
הוונדרלנד הראשון יצר התנפלות רצינית על כרטיסים עם פתיחתו כי ככאלה שהיו מתורגלים למוזיאוני פופ אפ של ארבעה ימים, פחדו כולם לפספס. בסוף הוא רץ במשך חמישה חודשים, אבל אף אחד לא מבטיח שזה יהיה הסיפור גם הפעם. הכל תלוי ביקוש ולכן אם היינו אתם – היינו מזמינים כרטיסים, גם אם זה לעוד חודש.
תחשבו על זה שהכסף שאתם משלמים הוא כדי שפעם הבאה יהיו דברים שווים אפילו עוד יותר. ואם כבר בכסף עסקינן, אני בעד מיקסום הרווח בהצעת לילות בחדרים במלון בפורמט הזה. מכירה כמה א.נשים שהיו שמחים לשלם לא מעט על החוויה.
אימפריאל הוטל וונדרלנד 2, הירקון 66. החל מה-3.9, להזמנת כרטיסים
