מה יש לחגוג: בפורים הזה כדאי לוודא שלא התחפשתם לדודי אמסלם

מיצג בעצרת "100 ימי גיהנום", 13.1.24 (צילום: AHMAD GHARABLI/AFP via Getty Images)
מיצג בעצרת "100 ימי גיהנום", 13.1.24 (צילום: AHMAD GHARABLI/AFP via Getty Images)

כשראיתם השבוע את דוד אמסלם צוהל בטברנה ביוון, בטח שאלתם איך אפשר לחגוג כשאומה שלמה שטופת כאב ושכול, כשחטופים עוד מוחזקים בעזה וכשעשרות אלפי מפונים עדיין עקורים מביתם. בסוף השבוע הארוך הזה של פורים כל המדינה תיראה כך ותתמסר לאבסורד כי "חייבים להמשיך את החיים". המחיר של ההתמסרות הזאת הרסני

השבוע האזנתי לשיר ״Is That All There Is״ של המולטי טאלנט האמריקנית פגי לי. בבית הראשון מתארת לי את בית ילדותה עולה באש כשהיא צופה מהרחוב בלהבות המכלות את מה שהיה עולמה ומהרהרת: "זה כל מה שיש לבית עולה בלהבות?", וממשיכה: "אם זה כל מה שיש חברים – אז בואו נמשיך לרקוד. בואו נוציא את השיכר ונעשה חיים".

>> אפשר לחגוג את פורים השנה. אבל לא את יום העצמאות // טור דעה

את המופע הניהיליסטי הזה ראינו השבוע בצורה גסה במיוחד בתמונה של השר דודי אמסלם שנצפה השבוע סמוק לחיים בטברנה יוונית, מנותק להחריד מהבית הבוער בישראל. כתבות, פוסטים וטורים נכתבו. כולם נעו סביב השאלה – כיצד אפשר לחגוג כשאומה שלמה שטופת כאב ושכול, כשחטופים עוד מוחזקים בעזה וכשעשרות אלפי מפונים עדיין עקורים מביתם?

ועכשיו רגע של יושרה אישית: כמה מאיתנו יושבים בבתי קפה, בברים או במסעדות, טסים לחו"ל וחוגגים אירועי חיים בתקופה שבה מתו הכי הרבה יהודים מאז השואה? אם נהיה כנים, נגלה שחלק עצום בציבור הישראלי חזר לשגרה מלא-מלא, הגם שבתוך כאוס ועם מובלעות של אישיות מפוצלת – פעם בהפגנה למען החטופים, פעם בשיחה, בזיכרון, ובפעימות לאורך היום בחדשות.

 

האסון התרחש, אי אפשר להכיל אותו והוא מרוקן הכל ממשמעות. אז נמשיך לרקוד. נשיב לאבסורד באותו מטבע. אבל כשמדינה שלמה פגועה, מחיר ההתמסרות לאבסורד הוא הרסני. משמעותו היא דה-פוליטיזציה של הציבור ועיקור האפשרות לחולל שינוי

 

אם התמהיל של שגרה ומלחמה נראה לא נורמלי, תארו לעצמכם איך תיראה המדינה החל מהערב ולאורך סוף השבוע, כשהרחובות ימלאו מיליוני אזרחים מחופשים לחיות מיתיות ולחיות סקסיות, בעוד חיות אדם מחזיקות ב-134 מאזרחינו מתחת לאדמה מרחק קילומטרים ספורים. בתקשורת תוכלו למצוא בקלות המלצות לפעילויות פורים, כרטיסים למסיבות בכל הארץ כבר מזמן סולדאאוט, ובירושלים הודיעו על עדלאידע ראשונה מזה 42 שנה. ראש העיר אמר במפורש: "חייבים להמשיך את החיים".

האמנם חייבים? ואם כן, איך ראוי להמשיך אותם? עם המופע האקסצנטרי של פורים על ראש אסוננו, הגיע הזמן שנשאל: מה זה אומר עלינו? כמה מהר חוזרים דברים לאשורם גם כשמסביב דבר אחד לא ניצב ישר? וכיצד ניתן לגשר על הפער הזה מבלי לשקוע בייאוש?

ישנה התשובה הניהיליסטית של פגי לי: האסון התרחש, אי אפשר להכיל אותו והוא מרוקן הכל ממשמעות. אז נמשיך לרקוד. נשיב לאבסורד באותו מטבע.
אבל כשמדינה שלמה פגועה, מחיר ההתמסרות לאבסורד הוא הרסני. בעיקר, משמעותו דה-פוליטיזציה של הציבור הישראלי ועיקור האפשרות לחולל שינוי במציאות.

אפשר לדמיין אחרת. מראות סוריאליסטיים ברחובות בני ברק בפורים, 2020 (צילום: אורי לוי)
אפשר לדמיין אחרת. מראות סוריאליסטיים ברחובות בני ברק בפורים, 2020 (צילום: אורי לוי)

עם הפער בין המשכיות החיים לבין מצב החיים שהדעת הרציונלית לא באמת מסוגלת לקבל על עצמה, אפשר להתמודד גם אחרת, באמצעות הדמיון. כן, הדמיון הוא הכלי הפוליטי הכי משמעותי שהציבור הישראלי יכול לגייס לעצמו כרגע. המחשבה על אפשרות של מציאות אחרת לא מבטלת את הפיצול המוטרף שמאפיין את חיינו, אבל היא נקודת התחלה הכרחית למוצא אפשרי. הדמיון הוא תנאי לתודעה פוליטית שתחתיה ניתן להתארגן ולפעול כדי לחתור למציאות חיים טובה יותר, ראויה יותר, שנקבל מתוך רצון ולא רק מתוך כורח.

נולדתי בשנת 2000. הדור שלי כמעט ולא ידע ממשלה שאינה ממשלת נתניהו. קשה לחשוב על מציאות שבה שלום הוא נושא שמכריע בחירות ולא מושג וינטג' שמדיף ריח של נוסטלגיה, שראש הממשלה הוא בכלל היא והיא מנהיגה ראויה, ושסכסוכים לאומיים ודתיים מגיעים לכדי פתרון. קשה לדמיין שאפשר אחרת כשלא מכירים אחרת. קשה, אבל הכרחי מאי פעם.

אז בעיקר לדור שלי אבל ממש לא רק – אם בפורים הקרוב תתגנב אליכם המחשבה "מה לעזאזל קורה פה?" – אל תדחיקו אותה. תתעכבו. תדמיינו ממשלה שיוזמת הסדר שיבטיח את ביטחון ישראל ותסיים את סכסוך הדמים; ממשלה שתתקן את הכשלים החוקתיים במדינה ותבצר את הדמוקרטיה הליברלית שנים קדימה; הנהגה שתחתור להסדיר את יחסי הדת והמדינה שקורעים את החברה שלנו מבפנים; ממשלה שתהדק את היחסים הדיפלומטיים שלנו ולא תהרוס אותם; תטפל באי השוויון המחריף ותבטיח שוויון הזדמנויות, מוביליות חברתית ושגשוג בעתיד; ממשלה שבאה לעבוד בשבילנו, ולא בשביל לבצר כוח. גם אין סיבה ש-50 אחוז ממנה לא יהיו נשים ב-2024.
וזיכרו: לא משנה אם איך אתם מעבירים את היום ואת הפורים הזה – אתם יכולים לבחור איך לפעול מחר.
>> עומר עובדיה הוא חבר ועידת מרצ, פעיל פוליטי וסטודנט לפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה באוניברסיטת תל אביב