ימני תקף באלימות שמאלנית בעצרת הגאווה. איזה שקט

תקשיבו לשקט הזה. תקשיבו טוב. זהו השקט מקפיא הדם שמשתרר יממה אחרי שאישה להט"בקית הותקפה באלימות קשה בכיכר רבין, בעיצומה של עצרת הגאווה, על ידי צעיר ימני מוסת. הוא בעט בה, חבט בה באגרופיו, שרט אותה, דפק את ראשה ברצפה וגרר אותה מהשיער. מסביב העצרת המשיכה. נואמים נאמו. זמרים זמררו. למחרת לא זעקו כותרות העיתונים, לא התלהמו פוליטיקאים ולא רעשו הרשתות החברתיות. רק שקט מצמרר.

השמועות על תקיפה אלימה בלב העצרת הגיעו אל מערכת Time Out בזמן אמת. מהשטח דיווחו לנו על קטטה קלה והדדית בין פעילים נגד פינקוושינג שהניפו דגל פלסטין ובין להט"בים ימנים, "קצת דחיפות וקללות, שום דבר רציני". רק למחרת התברר שהמותקפת היא ספיר סלוצקר-עמראן, מהפעילות החברתיות הבולטות והחשובות בישראל ושזה רציני לחלוטין. רציני כמו הרצח הפוליטי הבא.

הפוסט שפרסמה סלוצקר-עמראן בפייסבוק צבר אלפי לייקים ומאות שיתופים עד לשעות הערב, אבל הדממה התקשורתית נשמרה. אישה מותקפת באלימות קשה רק כי ניסתה להגן על אישה אחרת שאחזה בדגל, באמצע עצרת הגאווה, בלב כיכר רבין, זה כנראה לא ממש סיפור. אלימות היא אולי כרסום יסוד הדמוקרטיה, אבל התקשורת הישראלית במאנצ'יז ולא מפריע לה לכרסם קצת, לנשנש מעט אלימות פוליטית, אום נום נום.

הזוועה רק התגברה כשברחבי הרשת נזעקו להט"בים לגנות את הנפת הדגל הפלסטיני בעצרת, כי מה קשור פלסטין עכשיו, כי למה לנופף בדגל להכעיס, כי למה בפרהסיה ולא בבית. רק לפני שבועות ספורים ניסה גל אוחובסקי לשכנע שעלייתו של הימין הלהט"בי בגילומו של אמיר אוחנה הפאשיסט היא הישג למהפכה הגאה. ואכן, אין ספק, ההישג מדהים: אותה קהילה שנרדפה עד לא מזמן ונאסר עליה להניף דגל יכולה עכשיו לרדוף ולרמוס דגלים אחרים. היה שווה את חמישים שנות המאבק.

"בדיוק כמו שהכהניסטים תוקפים אותנו בגלל דגל הגאווה". דגל פלסטין בעצרת הגאווה (צילום: שלומי יוסף)

"כשבאתי לקבל טיפול רפואי במוקד חירום, בגלל כל המכות בראש והשפתיים המנופחות, חשבו שהומופוב תקף אותי", כתבה סלוצקר עמראן, "ועכשיו אני צריכה לקרוא תגובות תמיכה בהתקפה האלימה שעברנו ועוד מהקהילה הגאה? כי מישהו החזיק דגל שצורם לכם בעין, בדיוק כמו שהכהניסטים תוקפים אותנו בגלל דגל הגאווה? היה מישהו שקיבל את המכות ששמחתם עליהן אתמול, והמישהי הזו היא אני. אז אני כותבת לכם, מי שהיו בהפגנה אתמול ואחרים בקהילה הגאה, זה מעניין אתכם? זה משנה שמישהי מכן הותקפה ככה רק כי הייתה חלק מקבוצה שהשמיעה ביקורת, או שפשוט נכתוב שהיו קיצונים משני הצדדים ונמשיך הלאה?".

אין בכלל ספק: נמשיך הלאה. רק דם יעיר אותנו. רק הרצח העתידי הזה שמרחף באוויר ומתבשל על אש לא קטנה ברשתות החברתיות, הרצח שאחריו יצקצקו כולם וישאלו לאן הגענו. אבל לא הגענו לשום מקום. אנחנו כבר שם. אנחנו כאן. זה קורה עכשיו. זה קורה בכיכר רבין. זה קורה בעיצומה של עצרת שמשתתפיה זועקים נגד אלימות, הסתה ושנאה ובעד השוויון. הולך ומתברר: לא כל משתתפיה. לא נגד כל אלימות. לא בעד כל שוויון. המפגינים נגד הפינקווש של מדינת ישראל קיבלו הוכחה לצדקתם: מילימטרים מתחת לכסות הנצנצים הדקיקה של קבלת האחר מסתתרות מפלצות אדם שמתירות את דמו של האחר. ואיזה שקט מסביב.

השקט הזה הוא הנורא מכל. בתוכו בלטו מאות תגובות בנוסח "אני נגד אלימות, אבל" שהבהירו את הסטטוס קוו החדש. חלקן טענו שהנפת הדגל עצמה היא אקט אלים. אחרים הסבירו שזה פשוט לא המקום והזמן לדגל פלסטין. זה הרי לא שזכויות מיעוטים וזכויות להט"ב הן בדיוק אותן זכויות. ולא שמדינת ישראל מנופפת במיעוט הגאה שלה בחו"ל בזמן שהיא מרסקת וכותשת מיעוטים אחרים. ולא שאלימות קשה נגד אנשים שנאבקים על הזכויות האלה הן עדיין מנת חלקם של להט"בים בכל רחבי המדינה והשטחים הכבושים. מה קשור, כאמור.

ספיר סלוצקר עמראן היא אישה חזקה ועורכת דין מעולה והיא תתאושש מהטראומה ותרדוף את הצדק כמנהגה, אבל הרף הוצב והבאים בתור כבר סומנו. אולי זה אתם או אתן. וכשיבואו לקחת אתכם סביר להניח שסלוצקר עמראן תהיה שם לצעוק כשכולם מסביב דוממים. תגידו תודה שהיא קיימת. תגידו תודה שהיא עדיין קיימת.