כאן 11 הביאו תכנית אוכל נהדרת, אם אתם לא באמת מתעניינים באוכל

בהתחלה תוכניות אוכל דיברו אך ורק על, אתם יודעים, אוכל. הן היו תכניות מתכונים, לפעמים עם אורחים מעניינים או אנקדוטות משעשעות, אבל בסופו של דבר, העניין היה האוכל. כמה עשורים לתוך שפ'ס טייבל אנד צ'יל, ואנחנו כבר בנקודה הרבה יותר מורכבת: אוכל הוא בסך הכל נקודת פתיחה כדי לדבר על אנשים, היסטוריה, רגשות, סיפורים אישיים, ולפעמים אפילו גם על אוכל. בשלב הזה, קשה עד בלתי אפשרי לנסות לדמיין תוכנית ריאליטי בישול בלי סיפור קורע לב לתוספת. המבנה עובד: שימו על השולחן סיפור מעניין ותוסיפו איזו מנה לנגב איתה את הדמעות. אולי גם קצת חריף, כדי להקליל את האווירה.

"ארוחה של החיים", שעלתה אתמול בכאן 11, מנסה לעשות תוכנית מהסוג שכמעט ולא עשו כאן, וזה לבד ראוי להערכה: בישראל תוכן קולינרי עדיין נחלק לאחד משלושת אבות המזון: ריאליטי, טיולים, או מתכונים. נסו להציע משהו שחורג מזה, ותגלו שגופי השידור, בניגוד לקהל, ממש עדיין לא שם. 

למרבה השמחה, תאגיד השידור הציבורי כן מאפשר יצירה כזו, וכך זכינו לתכנית אוכל מהסוג שעדיין לא נעשה כאן: שילוב של קולינריה עילית עם סיפורים מעניינים ונטולי דמעות. אווירת שפ'ס טייבלית לגמרי, עם שף מדהים (ענר בן רפאל פורמן, בעל הלוק הרנה רדזפי-י, לשעבר מ"איגרא רמא" זצוק"ל, ובקרוב עם מסעדה חדשה בשוק הנמל) שחושב על סיפור לפני דרמה, ועל אמירה לפני פינוקים. הפורמט פשוט מאוד: אורח מפורסם בכל פרק שבא לספר את סיפור החיים שלו, תוך כדי ארוחה שמתכתבת עם הסיפור. יש רגש, אין מלודרמה. וכאן, צריך להגיד, יש כמה השגות.

שפים טלוויזיונים מתחלקים לרוב לשני סוגים: הקשוחים בלי סיבה, וההולסומים. עבר"פ (כן? לא? פשוט לקרוא לו ענר?) שייך בבירור לסוג השני, וזה מצוין, כי זה בדיוק מה שצריך בתוכנית כזו. הבעיה היא שהתרגלנו לראות שפים שיודעים לבשל מדהים ועוברים מסך מצוין, ומשם כולנו גוזרים כאילו הם יכולים לעשות הכל. לראיין, למשל. האם כל שף יודע באמת לרדת לעומקו של מרואיין כמו שהוא יורד לעומקם של חומרי הגלם?

כל אחד נהיה מראיין. ענר בן רפאל פורמן. מתוך "הארוחה של החיים". צילום: באדיבות כאן11

זו לא הנחה בעייתית רק ב"ארוחה של החיים", ואפילו לא בתוכניות אוכל בלבד: יש אינספור מסעדות עילית שמציגות פער ענק בין רמת הקולינריה לבין רמת השטחיות באמירה שמאחוריו. רוצה לומר: אתם שפים, זה אחלה, לא צריך להיות מחזאים. מה שמדבר אצלכם זה האוכל. אה, מאיה ורטהיימר הרגישה שהיא בנאדם רגיל ובאה ממשפחה עשירה? נגיש לה ביצה פשוטה בצלחת זהב. היא עברה תאונה קשה ושיקום? אם כך, המנה תהיה "פירוק והרכבה". בסופו של דבר, שום תובנה כזו לא תהיה עמוקה כמו ביס טוב אחד.

וזו נקודה ששווה להתעכב ולשים אליה לב בהמשך העונה: ענר וצוות השפיות שלו מתמקד הרבה יותר בבנאדם מאשר בבישולים. זה כמובן הגיוני, כי מדובר בסופו של דבר בתוכנית ראיונות, אבל שווה לשאול עד כמה האוכל פה הוא כלי? המנות נראות מדהים: מעניינות, מקוריות, ושונות מאוד ממה שאנחנו רגילים לראות ביקום הקציצות והטבחה-שדודה-של-המשתתפים-הייתה-מכינה. מצד שני, זו לא תכנית לראות אם אתם באמת מתעניינים באוכל.

לפחות מישהו מתעניין באוכל. ענר בן רפאל פורמן. מתוך "הארוחה של החיים". צילום: באדיבות כאן11

הפורמט מצליח לגרום אפילו לסאבלימינל ומאיה ורטהיימר להיות מקסימים ומרגשים (ואני לא מאמין שסאבלימינל קיבל מנת צ'ורוס ולא הייתה שום התייחסות לדינרוס), אבל רוצים לשחזר את המתכונים בבית? עזבו את זה, רוצים ללמוד טכניקות חדשות או לקבל רעיונות חדשים? חפשו במקום אחר. זה חמוד, זה עובד, וזו צפיית רקע הולסומית וחביבה לאללה, אבל הלוואי וכבר יגיע הזמן ובו נקבל תכנית שסובבת טיפה יותר סביב האוכל.

"ארוחה של החיים", כאן 11, כל יום שלישי