ארץ המחדל: התוכנית הכי ישראלית על המסך שוב בועטת ומחבקת

קצת כמו החיים שלנו, שלאט לאט יוצאים מהקונכיה ומחפשים חזרה למסלול הרגיל, כך גם "ארץ נהדרת". מה שהתחיל 18 יום אחרי השבת ההיא עם פרק מאוד מאופק (בסך הכל חצי שעה), שאפשר היה לראות עליו את ההלם מהטרגדיה של ה-7.10 (וביקש רק "לתת מנוחה מהחדשות") – חוזר להיות "ארץ" שאנחנו מכירים. גם ביקורתית, גם מבדרת וגם צוחקת יותר – אבל משהו בפרק ששודר אמש (שלישי) היה שונה.

>> חטופה: התקשורת, כמו נתניהו, מסרבת לקחת אחריות
>> סליחה שחזרנו: "הכוכב הבא" חייבת להפסיק להתנצל

כי הפרק הזה של "ארץ נלחמת" (הרביעי במספר מאז פרוץ המלחמה), הסתיים בטון טיפה אחר. אחרי פרק מאוד ססגוני (כולל "פאנל הזמרים", שכלל כמה חיקויים מצחיקים מאוד ואפילו משוחררים), הגיעו בזה אחר זה שני מערכונים יותר רגשיים. הראשון היה המונית של אשר, שאספה את מפוני עוטף עזה (ונתקלה גם בסיפורים הקשים והעצובים שלהם) ובהמשך גם החתונה שנערכה באולפן – של חייל שחזר מהמילואים, כדי להינשא לבחירת ליבו באולפן, לצד השחקנים והקהל, תוך כדי שתיית מיץ תירס שמספק לו רועי בר נתן, בתפקיד דובר צה"ל דניאל הגרי.

זו לא הפעם הראשונה ש"ארץ נהדרת" יוצאת מהדמות של "תוכנית סאטירה בידורית" ומביאה תכנים יותר אנושיים וחריפים. הדוגמא הכי טובה שאני יכול לזכור היא "משפחה בהסגר", שיר מקסים שתיעד את מגישי התכנית עם הילדים שלהם – בתקופת הסגר הארוכה של הקורונה. וגם אז, נשמעו הקולות המצקצקים – איך תוכנית סאטירה יכולה, בתקופה כל כך קשה ומדממת, ומול ממשלה כל כך חסרת אחריות, להגיש משהו קצת יותר מנחם וקצת פחות סאטירי?

רק בשביל לקבל חיבוק. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

אלא שלא מדובר בבגידה במנדט שקיבלה "ארץ" – אלא במימוש שלו. כי זה התמהיל ש"ארץ נהדרת" מציעה לצופים שלה מאז היווסדה, החודש לפני עשרים שנה: מצד אחד, בידור – שחקנים מאוד מוכרים ואהובים, איפור מאוד מושקע, מערכוני חוץ יקרים, כל מה שהופך אותה לפופולרית. ומצד שני יש שם גם את האמירה. לפעמים, היא אפילו בועטת ומזעזעת. די אם אזכיר את אודי כגן שר לילדי התיכון ביום הזיכרון, מערכונים כמו "סיכום פרשת אזריה" או מערכון "המתנה לחתונה" ששודר בעונה הקודמת – כולם רגעים סאטיריים-ביקורתיים שבהם התוכנית השתמשה ביכולות שלה, כדי להגיד משהו על המציאות שלנו.

וגם בפרק הזה, לצד הקטעים היותר אופטימיים או מנחמים, הייתה ביקורת לא פשוטה. מהמערכון שפתח את התוכנית בביקורת על היחס של בצלאל סמוטריץ' (ושל מפלגתו) לסוגיית החטופים ("כיפה אדומה היא לא חלק ממטרות המבצע"), דרך המערכון הקצר והכואב שביטא את המחאה על ההתעלמות מהתצפיתניות – ועד המפגש הדורי המרהיב בין נתניהו לגולדה מאיר, שני מנהיגים שהמיטו אסון על העם שלהם. האמירה שם היתה ברורה, נוקבת, ולא פחות בועטת ממה שהייתה בתכניות אחרות.

תן לה במיץ תירס. חתונה ב"ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

יש הבדל אחד משמעותי בין "ארץ" לבין מקבילותיה הסאטיריות, בעבר ובהווה, והוא יכולת ההשפעה. למעשה, בגלל העובדה ש"ארץ" כל כך פופולרית – והיא מצליחה למשוך קהל רחב, באמצעות הבידור והשחקנים וכל מה שמסביב – היא גם אפקטיבית הרבה יותר. כי ברגע שאתה מושך אליך קהל רחב, ועומד על הר גבוה, למטה יהיו יותר אנשים שישמעו. והאמירה לא רק "משכנעת את המשוכנעים" (כמו שסאטירה עושה, לרוב) אלא מחלחלת לכלל הקהל הישראלי.

וחוץ מזה – אלה החיים שלנו בימים האלה. "ארץ" היא לא רק תוכנית מערכונים מאוד גדולה, אלא גם כלי ביטוי לרגש של הצופים. יש בתוכה גם את הכעס, גם את הביקורת (לפעמים כלפי הממשלה ולפעמים כלפי ה-BBC), גם את הרגעים היותר משעשעים או קלילים – וגם את הרגעים שבהם המציאות זולגת פנימה. דרך העיניים. בעשרים שנותיה, "ארץ נהדרת" (למרות כל המקטרגים מהצד הימני) הצליחה להיות סיסמוגרף טוב לרחשי הלב של ישראל. ואת התפקיד הזה היא ממלאת נאמנה, גם ברגעים שבהם היא לא ממש מתיימרת לבעוט או להצחיק.

מי מפחד מהזאב הרע. "ארץ נהדרת" (צילום מסך: קשת 12)

הערבוב הזה, אם נרצה או לא, הוא המיקס הישראלי במיטבו: זה שיכול להכיל בבת אחת גם את "סטילה" אלמגור, גם את גולדה מטיחה את ההאשמות בנתניהו, וגם את נועה ואמיתי מתחתנים ומרגשים את כולנו. אלה הרגשות שדרכם אנחנו עוברים בימים שלנו, לפעמים בתוך שעה אחת בלבד. תסתכלו על "ארץ", ותראו את הארץ. זו שמכילה בתוכה יופי ורוחב לב ואופטימיות, אבל גם אטימות ושרירות לב ושחיתות. אלה ואלה ישראל – והתוכנית הכי ישראלית שקיימת על המסך יכולה ואפילו צריכה להביא את כל הפנים האלה. בעת ובעונה אחת.