בואו לאכול את הראס: גזענות, מיזוגניה ושיח עדתי מיושן

ראשית צריך לומר: "בואו לאכול איתי – צפון" הוא פרק של "שנות ה-80" שקם לתחיה בדמות דוקו-אוכל. להיט האסקפיזם הטראשי כבר ביסס את מעמדו כדוקו-ריאליטי הקליל והכיפי מכולם, שקנה את מקומו גם בליבם של מתנגדי מיינסטרים קשוחים. הפטנט הוא שקונפליקטים נוצרים באופן אורגני בהינתן תחרות, ואין צורך במחוות גרנדיוזיות מצד ההפקה כדי לעשות תוכנית מציאות טובה. היא עומדת בניגוד מוחלט למניפולציות הדוחות של "האח הגדול" דוגמת "בואו נגרום לג'וזי להתקף חרדה", המתיחות המתישות והאינסופיות של אסי ורותם ו"הכוכב הבא" או אפילו העימות הביריוני והמיותר בין מנור לבן ב"חתונמי".

אבל העונה החמישית של הקלאסיקה הטלוויזיונית הזאת שמה לעצמה למטרה דבר אחד בלבד – לרצוח את הסאבטקסט. כל העימותים הנישתיים והאנושיים מפנים את מקומם לפולמוס העדתי עתיק היומין. כך מצליחה "בואו לאכול איתי" לעייף כאחרון פורמטי הריאליטי הדהויים של הזכייניות המסחריות. ובאופן אישי הצפייה בעונה הזו הולכת ונהיית לי קשה ולו רק בשל המראה שמוצבת לי וגורמת לי לתהות אם אולי אני צריכה להפסיק לציין שאני מרוקאית בכל שיחה. זה נראה מעצבן.

"בואו לאכול איתי" (צילום מסך: כאן 11)

נתחיל המארחת הראשונה, חנה, דמות של אילן פלד עם מרשם לקלונקס. מדינת ישראל מלאה באנשים כמו חנה – ואני ביניהם – ש"מרוקאי" הוא מאפיין עיקרי בתפישת העצמי שלהם, אבל גם השבוע הקודם נפתח בארוחה אצל אושרית, המרוקאית החביבה ושונאת הזרים עם אוכל מבית אמא ועמדות מבית אבא שבשמיים. הוורסטיליות מצטמצמת והמפיקים נחושים להאכיל אותנו בכפית את הקונפליקטים המאוסים ביותר החברה הישראלית. וכמו המלבי של אריאל, זה קשה לבליעה.

"בואו לאכול איתי" (צילום מסך: כאן 11)

הליהוקים העצלים ממשיכים עם עימראן. עימראן הוא השותף של כולנו שחזר מחודש ביפן ומאז נחוש להכין ראמן לשלוש הארוחות ביום, רק עם איטליה ופסטה ברילה. הוא מעורר רגשות הנעים בין חמלה שמאלנית לתיעוב עמוק בשל ההערות המיזוגניות והנרקסיזם חסר המודעות שלו. בנוסף, יש אנשים שפשוט אסור להכיר להם את המושג אל-דנטה מחשש לסלמונלה. 

"בואו לאכול איתי" (צילום מסך: כאן 11)

בין שאר המתמודדים הלא רלוונטים נמצאת שרין, הבחורה שהייתה החברה הכי טובה שלך בצבא, נשארה בעפולה, ובגיל 28 מנהלת קשר לא ברור עם האקס שלה בחיפוש אחר חתן. גם היא לא מצליחה להרים את הרפליקה הזו ב"בואו". אפילו אחרי שעולה לה הערק, היא טורחת להתנצל בפני אמא ולציין שהיא "ילדה טובה בחוץ". לתוך הארוחה הרביעית אצל אריאל, הגון בן ארי של מושב גן יעקב, הארסיות של העונה הופכת לקשה מנשוא. חנה האיסטניסטית ועימראן הערבי שצריך אולי טיפול חוברים יחדיו על מנת לחבל בערב אצל הטייגר קינג התורן, וקוטלים את את סגנון חייו מהשולחן דרך הדאודורנט ועד הופעת המחול הביזארית של דחויי מקהלת זולת.

"בואו לאכול איתי" (צילום מסך: כאן 11)

לבסוף מגיעה ינה, משב הרוח המרענן של העונה ולו רק בגלל שהיא לא אוכלת יונקים, קלאסיקת ריאליטי ישראלית עוד מימי "עוף זה ציפור ופרה זה חיה" של כריסטין מהדוגמניות ו"אני לא נוגעת בבשר" האלמותי של סימה מעונת הזוגות. קשה שלא לרחם עלhה, עורכת הדין הפלפלית אשר הביסה את חנה בתחרות אכילת חריף, על כך שנאלצה להתמודד בארוחות עם שיח עדתי סתום, גזעני ובעיקר מיושן. היא הגנה בחירוף נפש נוטריוני על עימראן שבחר לבשל מטבח איטלקי, והוא מצד שני הגיע לביתה והחל להפוך בו תמונות וציורים בטענה שגוף האשה "הוא דבר לא צנוע".

"בואו לאכול איתי" (צילום מסך: כאן 11)

עם הטעם המר והסקסיסטי הזה סיימנו את שבוע הצפון ב"בואו לאכול איתי", שהולכת ומקצינה משבוע לשבוע עם בני ציפר שגורס שהומוסקסואליות היא בחירה ועם המיזנתרופיה הגזענית של הדס ואושרית. אולי כבר עדיף לכבות את הטלוויזיה ולקבל את הפאשיזם שלנו ישר מהבאנרים באתר סדרות.