הלם הלם הלם: 7 מסעדות ומאכלים שהפתיעו אותנו, לטוב ולרע

הניגוב ההזוי: חומוס עם רוטב פיצה

מי היה מאמין שאחת מהמנות שהכי נאהב החודש יהיו חומוס מקופסה? ועוד עם רוטב פיצה, מכל הדברים! הזיה. ובכל זאת, הפרנקנשטיין הקולינרי החדש מבית "פיצה פרגו" ו"אחלה" הוא – וסליחה שאנחנו עושים לכם את זה – ממש אחלה. "למרבה ההפתעה, זה עושה את העבודה, ומעבר", כתב מבקר אוכל הרחוב והטראש שלנו. "רוטב העגבניות-שום המעט פיקנטי מצליח להסתיר ולטשטש את טעמי החומוס, שגם הוא מעורבב כבר מראש פנימה. הטעמים מגיעים מאזורי החומוס-שקשוקה, או כל שילוב עגבנייתי אחר שלגיטימי לערבב לתוך מנת חומוס (מטבוחה, סלסה וכו'), והתיבול האגרסיבי של הרוטב נותן קיק נחמד לחובבי אבקת הקסם שמצרפים לפיצות זולות. שום דבר לא איכותי פה, זה לכל הדעות שילוב שראוי לאכול בשעות לילה אפלות עם חצי פיתה שנשארה מהצהריים, אבל אלוהים אדירים, אשכרה סיימנו את הקופסה". לא יאמן כי יסופר.

מי הסטלן שחשב על זה? חומוס אחלה עם רוטב פיצה. צילום: יח"צ

הלק הביזאר: גלידה שקדי מרק

אנחנו יכולים לייחס את זה רק לחום הגבוה מדי שאולי ממיס משהו בראש של מדעני הגלידות של גולדה (אנחנו אוהבים לדמיין שהם מדענים, כי למה לא), אבל זה שילוב שבאמת מגיע מילדות ישראלית אלטרנטיבית – גלידה עם שקדי מרק. וכן, זה היה מוזר גם למבקר. "זו פשוט גלידה *עם* שקדי מרק. הטעם עצמו דווקא מתעתע, ואני משוכנע שלא לגמרי הצלחתי לשים את האצבע שלי (או הלשון) בדיוק על ההשראה לו, אבל אם הייתי צריך להגדיר במילה אחת הייתי אומר שזו גלידת חמאה. יש בה גם מתיקות דומיננטית וטעם לוואי של וניל עמוק וגלידת מסטיק.  כנראה שההגדרה הטובה ביותר היא שזו כמו גלידת במבה בלי טעמי בוטנים. קשה לומר ששקדי המרק משפיעים על הטעם של הגלידה (גם לימון כבוש לא היה מצליח להשפיע על טעמו של מאכל עם כל כך הרבה סוכר), אבל הם בהחלט מייצרים משחק מרקמי מעניין – הקראנץ' המאפיין שלהם מצליח להישמר גם מבעד ללחות הגלידה, כשהשכבה החיצונית טיפטיפה מתרככת, אבל המרכז נשאר פריך ולעיס כאילו נשפכו הרגע מהקופסה". שווה טעימה, אבל לא בטוח שזה ישאר.

גלידה שקדי מרק של גולדה. צילום: מתן שרון

השלוק המגעיל: קוקה קולה דוחה

מפתיע זה לא בהכרח דבר טוב. ראו לדוגמה את המהדורה המיוחדת שהוציאו מקוקה קולה יחד עם הדי.ג'יי מרשמלו. מי היה מאמין, הם הצליחו להמציא רעיון יותר גרוע מקולה-מרשמלו. מבקר האוכל שלנו לא חסך מילים על טעם הקולה אבטיח-תות החדש. "הריח של מהדורת האבטיח-תות שלח אותי אי שם לקיץ 93', בבריכה של נווה עוז, רצפה דביקה מרוב מתוק, מקלות ארטיקים על הדשא, כלור באוויר ואני דורך על דבורה ונעקץ. קיץ רע. קיץ רע מאוד. בשלוק הראשון הרגשתי שהשד לא כזה נורא – זה אולי היה מפתיע, אבל בתור אדם שאוהב לחפש בקיוסקים פחיות פאנטה בטעמים מיוחדים, אני יכול לחיות עם זה, גם אם לא לאהוב. טעם התות (שמרגיש יותר כמו סוכריית תות) טיפה יותר דומיננטי, וטעם האבטיח שנלווה אליו (שדווקא מזכיר מסטיק אבטיח) עדיין מצליח לעלות, אבל אז מגיע טעם הלוואי – ממתקי גומי שישבו בשמש יותר מדי זמן והותכו לעיסה מזעזעת אחת, ואז השרו אותם בקולה זירו שישבה בעצמה בשמש, קיררו והגישו". תברחו כמו מדבורה ביום קיץ רע.

אמרו לך פעם שאתה דומה לפחית? די.ג'יי מרשמלו ומהדורת הקולה זירו החדשה. צילום: יח"צ

האסייתית הסודית: אל מנו

חלומו של כל מבקר מסעדות הוא למצוא פנינה נסתרת ואותנטית להפליא אי שם במעמקי שכונה קשוחה, וזה בדיוק מה שקרה לעודד קרמר עם אל מנו. או במילותיו: "אל מנו היא כל מה שתמיד חלמנו עליו. מסעדה אסייתית אותנטית, של אנשים שמבשלים לקהילה שלהם, אבל שמחים לארח גם זרים. בהתחשב בעובדה שהמחירים כאן הם מצחיקים ביחס לעיר, ושזוג יכול לאכול ארוחה אדירה בפחות מ-200 שקל, אם הם ימשיכו ככה, אל מנו הולכת להיות אחת המסעדות הכי מבוקשות בתל אביב והמקום הנכון לאוכל אותנטי, טעים וזול. חנן מרגילן, סניף הו צ'י מין סיטי". שקלנו לא לספר לכם ולשמור לעצמנו, אבל אנחנו אנשים קדושים שראויים למקום בגן עדן, וכנראה שתוגש שם מנת הוונטון ספייסי פרייד של אל מנו.

מאיפה הגיע שרימפס גודזילה? (צילום: עודד קרמר)

החמישה כוכבים: ג'ורג' וג'ון

ידענו שביקור בג'ורג' וג'ון, מסעדה רוויית באז מוצדק, יהיה מצוין. אבל גם אנחנו הופתענו מעד כמה מבקר המסעדות שלנו התלהב, התרגש, התפעם ועוד מילות תיאור מרשימות בבניית התפעל (אה נכון!) מהחוויה שהכין עבור הלקוחות השף תומר טל. הנה, רק תראו איך נפתחת הביקורת שלו: "סיגר לוקוס, טורטליני בצק רבוך ופסטה סרטנים. זה כל מה שאתם צריכים לדעת. צאו לדרך. מה לא היה ברור? תקשיבו, יש לא מעט מסעדות טובות בעיר. יש בהן מנות מצוינות. ג'ורג וג'ון היא לגמרי אחת מהן. מסעדה שכל מנה שתזמין, תהיה חגיגה. ועדיין, יש כאן שלוש מנות שהן דרגה בפני עצמן. כאלו שמייצרות אפקט וואו שמתפוצץ בפה ומטריף את בלוטות העונג. סיגר לוקוס, טורטליני בצק רבוך ופסטה סרטנים". וואו באמת.

פסטה סרטנים. ג'ורג' וג'ון (צילום גיל אבירם)

האווירה המוגזמת: הוטל מונטיפיורי

החודש היו לנו שתי הפתעות מאוד לא צפויות מצמד מוסדות תל אביבים, ונתחיל בפחות מטלטלת – האווירה האירופאית השיקית של הוטל מונטיפיורי שהפכה את המסעדה לאחד המקומות הכי קלאסים בעיר השתנתה. הנה עדותו הקשה של מבקר האוכל: "מלון מונטיפיורי תמיד היה מקלט של שיק רגוע בלב הלבנט. המקבילה המזרח תיכונית למועדון חברים קולוניאליסטי. הווילה בג'ונגל. אווירה אירופאית קרירה ונעימה עם אוכל קצת יותר מתוחכם, תפריט יין מופרך בגודלו (זאת איננה מטאפורה, אלא תיאור טכני) ומלא אינטרקונטיננטליה שמדגדגת בישבן. למרבה הצער, זה כבר לא ממש ככה. קודם כל כי הכיסאות במסעדה ממש נמוכים. כלומר, יחסית לשולחנות. וזה הופך את כל החוויה למאוד לא נוחה. וזה עוד כלום לעומת הווליום של המוזיקה שליטרלי לא מאפשר לך לשמוע את עצמך. וזה מבאס. כי כוחו הגדול של מלון מונטיפיורי היה באלגנטיות. כסאות נמוכים מדי ומוסיקה חזקה מדי זה לגמרי לא בפורמט". אם כי חשוב להבהיר – על האוכל לא היתה שום השגה, הוא עדיין נפלא.

ארטישוק ירושלמי וביצה עלומה, הוטל מונטיפיורי (צילום: ברק חן)

השירות החריג: נחמה וחצי

זו למעשה היתה הידיעה הכי מרעישה שבישרנו החודש – ביקרנו במוסד המלצריות-הזועפות "נחמה וחצי", וגילינו שהשירות היה חביב (!) ואדיב (!!) ומועיל (!!!). מבקרות האוכל שלנו אשכרה כתבו שהן קיבלו שירות עם חיוך. עם חיוך, שמעתם?! "מסתבר שהימים היפים של מלצרים רוטנים ומגלגלי עיניים כבר מאחורינו", הן הרחיבו בביקורת המלאה. "במקום זאת, קיבלנו מלצרים ידידותיים, סייענים ומפתחי שיחה שיצרו תחושה שאנחנו באמת רצויות במקום, מתחילתה ועד לסופה של הארוחה". תל אביב כבר לא כפי שהיתה.

לא בתמנונה: מלצרית. כי היא אשכרה עובדת. "נחמה וחצי". צילום: עדי פועה וענבל קורמן