מצאנו את המסעדה האסייתית הסודית הכי טובה בעיר. אל תבואו

אחת הסוגיות הכי מבאסות בעולם האוכל התל אביבי היא העדר צ'יינה טאון, כמו שיש כמעט בכל עיר גדולה בעולם. במאתיים השנים האחרונות, מהגרי עבודה סינים יצאו במספרים גבוהים ללא מעט מדינות. כמעט בכולן, הם יצרו בערים הגדולות שכונות מסורתיות עם סצינת אוכל בועטת. אבל אצלנו, בחסות חוקי ההגירה הקשוחים, זה פשוט לא קורה. כלומר יותר גרוע מזה. זה קורה, אבל אנחנו לא יכולים להנות מזה. בעשור האחרון חיים ממש מסביבנו אלפי פועלים סינים, שמקימים את הרכבת הקלה. אבל בגלל שהם לא יכולים להביא את המשפחות, וגם אם יכלו, ספק אם יכלו להרשות לעצמם לגור בתל אביב, הם גרים במתחמים סגורים, ושם הם גם אוכלים. יש להם טבחים סינים, שמביאים במיוחד עבורם מצטרכים סינים, ומבשלים להם אוכל סיני. עושר קולינרי מדהים שאין לנו שום דרך לגעת בו. הדבר הכי קרוב שאנחנו יכולים לחוות זה להגיע לכפר הגלובלי שהתפתח בנוה שאנן.

>> אלו הם המקומות בהם השפים (ובמאית אחת) הכי אוהבים לאכול
>> 10 הארוחות הכי טובות שהמבקר שלנו אכל ב-2022 (עד כה)

חייבים להגיד מיד: זה לא צ'יינה טאון, וגם אין שום עניין לעשות גלוריפיקציה לכל האירוע. נוה שאנן היא דוגמה מצויינת למה קורה שהרשויות מחליטות, במודע, לקחת מקום חלש ובעייתי מבחינה סוציו-אקונומית, ולהחליש אותו עוד יותר. נווה שאנן תמיד הייתה שכונה קשה. הפשע, הזנות, ההזנחה היו שם כבר לפני עשורים. רק שבמקום לנסות ולשפר, המדינה, בציניות מוחלטת, שלחה לשם את מבקשי המקלט והפליטים ומהגרי העבודה ואמרה – תסתדרו. קשה להתנתק מהתחושה שלמישהו היה אינטרס כלכלי להוריד את ערך הנדל"ן, לקנות בזול, לשפץ ולהתחיל להביא סוג חדש של דיירים. ג'נטרפיקציה לפי הספר.

סלט מנגו בוסר. עם בצל. לא אכפת לנו אם זה לא נשמע לכם הגיוני (צילום: עודד קרמר)

אבל כמו שלמדנו ב"פארק היורה", החיים תמיד מוצאים דרך. וגם בנוה שאנן יש בשנים האחרונות סצינת אוכל עם מסעדות שהם שיקוף של הקהילות: אתיופיות, סודניות, פיליפיניות, הודיות. תגיד לי מאיפה יש עובדים זרים שגרים באזור, ואגיד לך איזה מסעדות יש. כלומר, יהיה מישהו שיגיד שמבין בזה שיגיד לך. במקרה שלנו זאת הייתה נעמה אליהו, שעשינו איתה סיור קולינרי בשכונה (זה האינסטגרם שלה, מומלץ בחום). כל הסיור היה מופלא, אבל בסוף שלו הגענו לאל מנו. וברגע שטעמנו את האוכל, היה ברור שנחזור.

כמו כל דבר בנוה שאנן, גם הסיפור של אל מנו הוא ערבוב גאוגרפי מרשים. אן, שנולדה בישראל, היא בת למשפחת סירות ויטנאמית, פליטים ממלחמת האזרחים שמנחם בגין קיבל בזרועות פתוחות בסוף שנות השבעים (אותה קבוצת פליטים שמשפחה אחרת מהם פתחה את האי פונג בחולון). בן זוגה, ג'ון, הוא פיליפיני. ביחד הם פתחו מסעדה וייטנאמית-פיליפינית שבה הם מבשלים את המסורות שהם מכירים מהבית. מסעדה לא גדולה, בלי תפריטים (יש לוח מחיק עם מנות היום). שולחנות פורמיקה מיושנים, חוסר יכולת להזמין מקום ומלצר אחד שמנסה להתמודד. אבל למי בכלל אכפת מזה, כי הרגע נחתו על השולחן וונטון מטוגנים והם לא פחות ממושלמים.

מאיפה הגיע שרימפס גודזילה? (צילום: עודד קרמר)

וונטון ספייסי פרייד. זה התיאור על הלוח. והוא לגמרי לא עושה חסד עם המנה הזו כי היא הרבה יותר. קודם כל כי הוונטון עצמו הוא שיא של מרקמים. בצק וונטון קריספי זה תמיד דבר נפלא אבל כאן הוא עוטף מילוי עוף רך, נעים וטעים. ואם כל זה לא מספיק, אז מעל הכל יש גם רוטב מתקתק חריף שאין לי מושג ממה הוא מורכב (מוטיב שעומד, אני חושש, לחזור על עצמו לאורך הארוחה) אבל אתה רק רוצה לנגב אותו עם האצבע מהצלחת עד הטיפה האחרונה. הרגע שבו ניסינו להזמין עוד מנה של השלמות הזו, רק כדי לגלות שקיבלנו את המנה האחרונה שהייתה, היה הרגע שובר הלב של הארוחה.

למזלנו, הנחמה הגיעה בצורה כפולה. מצד אחד, סלט מנגו בוסר, עם כמות משוגעת של בצל קריספי מלמעלה ורוטב חמוץ מתוק מעולה, שעוטף את הכל לביס שהוא שכמה שהוא רועש מתחרה רק עם כמה שהוא טעים. ויכולנו ללרלרר עליו עוד שעות, אבל קשה לדבר עם פה פעור, וזה מה שקרה כשניסינו, מהצד השני, את האגרול הויאטנמי. קודם כל, זה לא אגרול, לא במובן הסיני שאנחנו מכירים, של בצק סיגר מטוגן עם ירקות ולפעמים גם בשר. במבט ראשון זה הרבה יותר נראה כמו ספרינג רול, כלומר ירקות שעטופים בנייר אורז שהושרה במים. אבל אז אתה לוקח ביס ואתה מגלה שבתוך הספרינג רול, ביחד עם המלפפון והעלים, הס פן תעיר, ישן לו אפרוח זעיר. כלומר שניצל עוף מטוגן. ועם כל הכבוד לביאליק, כאן זה יותר טעים. וואו, זה חתיכת ביס. ויחד איתו מגיע איזה מטבל חמוץ חריף שמעיף את כל האירוע לשמיים. איזה ביס אדיר.

>> אלו המסעדות האסייתיות הכי טובות בתל אביב
>> 6 תחנות חובה לסיבוב אוכל אסייתי בנווה שאנן

המנה הבאה הייתה כנפי עוף מטוגנות. כלומר ככה קראו לה, אבל אלו לא היו כנפיים, יותר פולקע קטנים שצופו בסוג של טמפורה חביבה. יכול להיות שאנשים שאוהבים KFC יעופו על המנה הזו (זה מה שקרה בשולחן) אבל אלו מאיתנו שיש להם חוש טעם, קצת הרימו גבה. כל הקונספט של לטגן דברים עם עצמות, דורש בעיני בחינה חוזרת. הסיסיג (sisig) לעומת זאת דורש בחינה חוזרת רק במובן שאפשר לחזור ולאכול אותו שוב ושוב עד קץ הימים. זאת מנה פיליפינית במקור, אבל כאן, על פי המלצר, היא בסוג של גרסה וייטנאמית, שאני בטוח שיש מי שיודע להבדיל ביניהן, אבל אלו לא אנחנו. הרעיון הוא בטן חזיר שקודם מבושלת במים ואז נצרבת על הגריל על לקריספיות כמעט טוטאלית, ואז נחתכת לקוביות ומוגשת עם רוטב חריף. התוצאה היא מאוד טעימה אבל לגמרי לא מרגישה טבעית לחיך הישראלי. הטעם לגמרי בסדר, אבל עור החזיר מקבל מרקם כל כך פריך שזה מרגיש כאילו אתה לועס חול. מתרגלים בביס השני, אבל זאת תחושה מוזרה לגמרי.

יש גם דברים פחות אקזוטיים, בשביל הילדים (צילום: עודד קרמר)

בשלב הזה, שכבר ברור שיש כאן מנות מיוחדות, עשינו הפסקה. כי בכל זאת, חופש גדול, והילדים מתעקשים להצטרף לכל מקום, רצינו לבדוק אם יש גם דברים פחות…. אקזוטים. ובכן, לפי שתי מנות הנודלס שהזמנו, התשובה היא לגמרי שכן. האיטריות עם הבקר היו מעולות. זאת מנה פשוטה אבל טעימה באופן לא הגיוני. הכל היה שם נכון, מרמת הבישול של הבשר ועד הרוטב, מהפריכות של הירקות ועד הרכות של האיטריות. בהתחשב בעובדה שאפשר להזמין את המנות, כמו שעשינו באיטריות העוף, בלי הירקות, יש כאן פתרון שיספק כנראה את רוב הילדים. וכתוב "רוב", כי כמו שהבן של הסנדלר הולך יחף, הבת של המבקר אוכלת רק מקנאגטס. מצד שני, הרגע הגיעו לשולחן ג'מבו שרימפס, אז המקום כבר ינחם אותנו.

גם פה אין לי מושג מה היה הרוטב שהוגש על השרימפס. גם כאן זה לא חשוב, כי הוא היה כל כך טעים שלמי אכפת. אבל מה שבאמת היה מדהים היו השרמפסים. אין לי מושג מאיפה הגיעו הגודזילות האלו, הם היו ענקים, ובשרניים, ועשויים נהדר, ולמרות שהם הגיעו על הראשים ואפילו בלי חריץ בגב ולנסות לאכול אותם היה מטונף כמו דיבור של ראפר ישראלי, בעיקר בהעדר סכינים על השולחן, זה היה שווה כל רגע. כי אחרי שאתה מפרק את השריון עם הידיים ואוכל את השרימפס, יש לך מספיק רוטב על האצבעות כדי שזה ייחשב למנה מוצלחת נוספת.

אם כי לא מוצלחת כמו הבשר הקריספי. כבר שהגענו למסעדה בפעם הראשונה ראיתי את השם של המנה על הלוח, אבל היה לידה איקס כי בדיוק נגמר. וזה היה מאוד מצער כי באמת יש מעט מאוד דברים בעולם שמרגשים אותי כמו בקר קריספי (עוף בתפוזים של פנדה אקספרס, אבל זאת באמת סטייה של פינגווינים). הפעם לא היה סיכוי שנפספס את המנה הזו, ולגמרי בצדק. זה פשוט אדיר. זה חתיכות בקר פריך, ברוטב מתקתק אגדי, שיוצר ביחד אפקט מסטיק חדש. כי כידוע אין שום דבר יותר מוצלח מהביס הראשון מכל מסטיק, כשכל טיפות הטעם משפריצות לך בבת אחת לפה. אז פה זה אותו דבר עם עם תוספת קריספיות. סיום נהדר לארוחה מצוינת.

המסטיק של הבשר. בקטע טוב אבל (צילום: עודד קרמר)

כאן היינו צריכים לעצור, אבל אנחנו כידוע לא אומרים לא לקינוחים. ובמקרה הזה כנראה שזה לא היה רעיון מאוד מוצלח. קיבלנו פלאן, שהדבר הכי טוב שאפשר להגיד עליו שהוא חביב, כי בתכלס זה פלאן, ויש לו תקרת זכוכית של ים המלח. מצד שני, הוא לא היה בסגול מזעזע כמו הקינוח השני, וואפל אובה (ube). אובה הוא סוג של בטטה סגולה, שבזכות המתיקות שלה הפכה למרכיב מרכזי בקינוחים הפיליפינים. הוואפל הוא וואפל אמריקאי שממולא באובה, ומגיע גם עם גלידת אובה סגולה מלמעלה. זה לא בלתי אכיל, אבל זה לא משהו שגורם לך לרצות להטביע את עצמך בתוכו. אקזוטי? מאוד. טעים? קצת פחות.

אל מנו היא כל מה שתמיד חלמנו עליו. מסעדה אסייתית אותנטית, של אנשים שמבשלים לקהילה שלהם, אבל שמחים לארח גם זרים. בהתחשב בעובדה שהמחירים כאן הם מצחיקים ביחס לעיר, ושזוג יכול לאכול ארוחה אדירה בפחות מ-200 שקל, אם הם ימשיכו ככה, אל מנו הולכת להיות אחת המסעדות הכי מבוקשות בתל אביב והמקום הנכון לאוכל אותנטי, טעים וזול. חנן מרגילן, סניף הו צ'י מין סיטי.

פלאן פיליפיני? אולי לא היינו חייבים את זה (צילום: עודד קרמר)

יסוד המעלה 46 תל אביב
★★★★ 4 כוכבים לאוכל, ★★★★★ 5 כוכבים לאותנטיות

ספייסי וונטון 40
סלט מנגו 40
אגרול 40
כנפי עוף 50
נודלס עוף 50
נודלס בקר 50
סיסיג 60
ג'מבו שרימפס 90
בקר קריספי 50
פלאן 39
וואפל אובה 39