לא ראינו כלום: 10 סרטים שבכל זאת עשו לנו את השנה

מעצם כך שבתי הקולנוע בארץ סגורים מאז מרץ, היה קצת מוזר להרכיב את הרשימה הזאת. בדרך כלל רשימת הסיכום השנתית מורכבת מסרטים שהגיעו למסכי הקולנוע בארץ במהלך השנה שחלפה, אך השנה היא כוללת גם סרטים שנחשפו רק בטלוויזיה או בשירותי סטרימינג הזמינים בישראל. הסרטים מדורגים מהמקום העשירי לראשון.

10. אף פעם, לעיתים רחוקות, לפעמים, תמיד

הסרט הזה (אחד המהוללים של השנה בארה"ב) נמצא כאן בעיקר בגלל הסצנה שמעניקה לו את שמו. אוטום בת ה-17 חומקת מביתה בפנסילבניה ונוסעת עם בת דודתה לניו יורק כדי לעשות שם הפלה ללא ידיעת הוריה. הסרט מלווה את השתיים במהלך כמה ימים, כשהן נודדות בין מרפאות והכסף שגנבו לצורך העניין הולך ואוזל. אנחנו לא יודעים דבר על ההוא שהכניס את אוטום להריון, אבל תשובותיה המהוססות לשאלון של העובדת הסוציאלית במרפאה מבהירות שזה סיפור קשה, והקלוז אפ הארוך על פניה של סידני פלנגן מפלח את הלב. אלייזה היטמן בחרה בסגנון סיפורי נטורליסטי שאוחז בנו חזק ולא מרפה. רק הידידות האמיצה בין שתי הצעירות מעניקה לו רוך. זמין לצפייה בסלקום טי.וי וב-VOD של יס. 

9. עיניים שלי

"עיניים שלי" הוא כמו סרט תיעודי על גיבורים ועלילה בדיוניים, וככזה הוא ניחן באיכות של מפגש עם האמת עצמה, וגם בתבנית קלאסית של טרגדיה, וזה שילוב אדיר עוצמה. סרטו של ירון שני עוקב אחר שוטר שבתו החורגת מתנגדת לסמכותו. הוא מסוגל לאהבה ולרכות גדולה, אבל ראייתו הצרה ונטייתו לפעול כמו פיטבול, שנושך ולא משחרר, מכניסות אותו למנהרה אפלה שהוא מתקשה לצאת ממנה, עד לסיום הנורא שהוא מחולל במו ידיו. זאת חוויית צפיה עזה וחונקת מבחינה רגשית, ואי אפשר להגזים בשבחים על הופעתו הפוצעת של ערן נעים בתפקיד הראשי.

8. לארה

אין הרבה סרטים על נשים בנות שישים, לא כל שכן נשים אנטיפטיות שאינן מחפשות אהבה. סרטו של יאן-אולה גרסטר מתאר יום בחייה של עובדת מדינה בפנסיה, שאינה מוזמנת לקונצרט הבכורה של בנה הפסנתרן והמלחין, שהיא היתה מורתו הראשונה. לארה לא ידעה לחיות את חייה שלה, והיא עושה כמיטב יכולתה למרר את חייהם של אחרים, תמיד מתוך עמדה של רצון בטובתם, לכאורה. אפשר לראות את הסרט כמעין תשובה גרמנית ל"וויפלאש", בבוחרו להתמקד לא בתלמיד אלא באמו המסרסת. איזון מדויק ויוצא דופן בין מרירות מעודנת להומור צורב, שהם תוצאה של תסריט שנון ומדוקדק, בימוי משובח והופעת משחק פנומנלית של קורינה הארפוך, גורמים לנו להתמוגג מארסיותה חסרת הרחמים של הגיבורה, וגם לחמול עליה ולרצות בטובתה. זמין ב-VOD של יס. 

7. משפט השבעה משיקגו 

ארון סורקין מוכיח שגם אחרי אלפי פרקים של סדרות טלוויזיה על עורכי דין, התבנית של דרמת בית משפט עדיין יכולה להניב סרטים סוחפים ומרגשים, שמעלים לדיון רעיונות פוליטיים ומוסריים. הסרט משחזר את משפטם של שמונה אקטיביסטים, שהואשמו בהסתת ההמון לאלימות בהפגנות נגד מלחמת וייטנאם שנערכו בשיקגו ב-1968. הקונפליקטים בין הנתבעים השונים ובינם לבין השופט השמרן מספקים בסיס איתן לדרמה סוערת ומרתקת, מלוהקת בשורה של שחקנים משובחים שיודעים את העבודה. ההדהוד למציאות הישראלית של 2020 תורם ערך מוסף. זמין בנטפליקס.

6. חשיפה

סרט תיעודי מקיף, מחכים ומרגש, המתאר את ייצוג הטרנסג'נדרים בהוליווד, מראשית ימי הקולנוע ועד השינוי הבולט שחל בתחום בשנים האחרונות. מרואיינים ומרואיינות מרתקים, כולם טרנסג'נדרים, חלקם מפורסמים, מרימים את המסך מעל נושא שעדיין מעורר התנגדות קולנית בקרב יותר מדי אנשים, בהם סלבריטיז שלא היו מעזים להשמיע דעות כה חשוכות בכל נושא אחר. נכון, זה אינו טקסט קולנועי בעל מבנה דרמתי, אבל בעצם עיסוקו בסרטים, ובשאלות אקוטיות ועדכניות של זהות אישית וקיבוצית, הוא קיבל כרטיס כניסה לרשימה הזאת. סרטו של סם פדר זמין בנטפליקס.

5. אני חושבת לגמור עם זה

צ'רלי קאופמן שוב חוקר את מבוכי התודעה האנושית בסרט מדוכדך, ושוב מצליח לצרוב את הנשמה. כמו החידות הקולנוע הקודמות שלו, גם הסרט הזה מתפענח בצפיות חוזרות (אלא אם מיהרתם לקרוא את הפיענוח שהוא עצמו הציע בראיון ל"אינדיווייר"), אך הוא לוכד אותנו גם באנושיות הפגיעה של הדמויות, שמבצבצת מבעד לתבנית האינטלקטואלית ולהומור העקמומי. כשהערפל מתפוגג אנחנו קולטים שהסרט נשאר איתנו חודשים אחרי הצפייה, בעוד סרטים שראינו אתמול כבר נעלמו מהזיכרון. זמין בנטפליקס.

4. קולקטיב

המותחן העיתונאי התיעודי הזה הפך בזכות לאחד הסרטים המהוללים של 2020 והתברג גבוה ברוב רשימות סיכום השנה באמריקה. באוקטובר 2015 פרצה במועדון לילה בבוקרשט שריפה שבמהלכה נהרגו 26 אנשים. בשבועות הבאים מתו מזיהום עוד 38 מהניצולים שפונו לבתי החולים. האסון הוציא המונים לרחובות והממשלה נפלה, בערך. כתבי עיתון ספורט יצאו לחקור מה קרה בבתי החולים, ומה שחשפו היה רק קצה החוט ברשת רחבה של שחיתות שלטונית מחרידה. חציו הראשון של סרטו של אלכסנדר ננאו עוקב אחר העיתונאים העקשנים, שמסרבים לוותר למרות ההכחשות הגורפות של שר הבריאות. חציו השני מתמקד בשר הבריאות החדש, אקטיביסט לשעבר, שמנסה לתקן את המערכת המקולקלת שהופקדה בידיו. אנטומיה מצמררת של השחתת מערכות, שמהדהדת הרחק מחוץ לרומניה. זמין בדוקוסטרים, וביס דוקו.

3. ג'וג'ו ראביט

במבט ראשון הסרט הזה בלבל אותי, וחששתי שהוא ייפול למדמנת הקיטש של סרטים כמו "הנער בפיג'מת הפסים" ו"גנבת הספרים". עכשיו שאני מלמדת את הפתיחה שלו ורואה את האפקט המצמרר שלה על הסטודנטים, כבר אין לי פקפוקים. טאיקה וואיטיטי נכנס לטריטוריה בעייתית ויצר תרכובת קולנועית מוזרה ונועזת, המתארת את נקודת המבט של ילד בגרמניה הנאצית, שמנסה לפענח את המסרים המעוותים שהוא מקבל מהעולם סביבו. הקומדיה והאימה של דרמת ההתבגרות מתגבשות למשהו שלם וחד, ובסופו של דבר מרגש מאוד.

2. ג'ירפה

אני לא חושבת שאי פעם ראיתי סרט שטיפל באופן מהותי ואקוטי כל כך בגורלן של נשים במלחמה. סרטו של קאנטמיר בלאגוב מספר על שתי חברות, אחיות בבית חולים, הנאבקות לשרוד בלנינגרד ההרוסה של 1945. עם כל הקושי הבלתי נסבל שבחיים המדכאים האלה, הסרט כורך אותנו בתוכו ובגורלן של הנשים האמיצות, בגילומן מועך הלב של ויקטוריה מירושניצ'נקו וסיליסה פרליגינה. כל בחירה שמוצבת בפניהן היא בחירה מוסרית לפני ולפנים, ולא פעם הרושם הראשוני שלנו לגבי בחירות שעשו בצומת מסוים, משתנה כשאנחנו לומדים עוד עליהן ועל מה שחוו בשדה הקרב. דרמה מרה, הומניסטית ומפעימה. זמין ב-HOT VOD.

1. נשים קטנות

גרטה גרוויג פירקה את ספרה עתיר העיבודים של לואיזה מיי אלקוט על ארבע אחיות בניו אינגלנד, והרכיבה אותו מחדש באופן שמעניק משמעויות חדשות לאירועים המוכרים, והופך אותו גם לסרט על יצירה, ועל קולנוע. סירשה רונן ופלורנס פיו נפלאות כג'ו ואיימי, הסופרת והציירת, שיש ביניהן יריבות מתמשכת אך גם אהבה גדולה והדרמה של הסרט מתגבשת סביב היחסים בין שתי האחיות האלה. זה "נשים קטנות" למאה ה-21, שבו הגיבורות נחושות יותר לבחור בעצמן את מסלול חייהן, ועם זאת הוא נאמן לדמויות ולרוח הטובה של הספר. הבימוי, הצילום והפסקול ממלאים את הסרט באנרגיה, והתוצאה היא אחד העיבודים הקולנועיים הטובים והמוצדקים ביותר לטקסט ספרותי אהוב. הסרט זמין ב-VOD של  yes ויעלה בנטפליקס ב-4 בינואר.