איחוד מול פיצול: אובמה הצליח כמנהיג שחור, אבל כנשיא?

ברק אובמה. צילום: שאטרסטוק
ברק אובמה. צילום: שאטרסטוק

סדרה חדשה שעולה השבוע בארץ (Yes דוקו, HOT8 וסלקום TV) עוקבת אחר הזווית הגזעית בכהונת הנשיא השחור הראשון של ארה"ב. השחורים שלא ראו בו שחור מספיק, הרפובליקאים שלא ראו בו אמריקאי בכלל - והמורשת שהותיר אחריו

3 באוגוסט 2021

ב-2009 טסתי מארה"ב לישראל. היה לי כאב ראש והדיילת אמרה שזה מנוגד למדיניות של חברת התעופה לתת לי כדור. הקשישה האמריקאית החביבה שישבה לצידי הציעה לי אדוויל, וככה התחלתי לשוחח איתה ועם בעלה. די מהר השיחה עברה לאובמה, והבעל, שהביע חיבה לישראל משום ששמע ששם שונאים את אובמה, אמר "אנחנו לא יודעים מאיפה הוא בא. אנחנו לא יודעים עליו שום דבר". הופתעתי מהאמירה הזאת, כי אובמה היה נשיא כבר כמה חודשים, כך שהנחתי שיש עליו די הרבה אינפורמציה. אבל לא רציתי להתווכח עם בני הזוג הנחמדים שנתנו לי כדור, לכן השתתקתי וחשבתי שככה נראית גזענות מנומסת. הם היו לבנים, כמובן.

אותו טיעון בדיוק הושמע על ידי אחד דונלד טראמפ בפברואר 2011 בוועידת הפעולה הפוליטית הקונסרבטיבית – "הנשיא הנוכחי שלנו הגיח משום מקום, הגיח משום מקום. אנשים שהלכו איתו לבית ספר אף פעם לא ראו אותו, הם לא יודעים מי הוא". קטע מהנאום הזה כלול בסדרה התיעודית של HBO "אובמה: איחוד מושלם יותר", שמתבוננת בנשיא ה-44 של ארצות הברית מילדותו ועד תום נשיאותו מהפריזמה הגזעית.

ההישגים והכישלונות של אובמה כנשיא בתחומי הבראת הכלכלה, הרפואה הציבורית וכיו"ב נמנים כלאחר יד. באמצעות מרואייניו, יוצר הסדרה פיטר וו. קונהרדט, שמרבה לעסוק במנהיגים אמריקאים (ניקסון, וורן באפט, ג'ון מקיין, מרטין לותר קינג, גלוריה סטיינם), טוען שבסופו של דבר ההישג הכי גדול של אובמה היה היותו הנשיא השחור הראשון. הטיעון הזה אינו אמור, לכאורה, להקטין את הישגיו כמנהיג העולם החופשי, משום שהסדרה עוסקת לא רק בו אלא בעיקר בגזענות של החברה האמריקאית, שאיתה הוא נאלץ להתמודד בכל רגע נתון, גם כשניסה כמיטב יכולתו לא להיות הנשיא השחור הראשון.

ברק אובמה. צילום: שאטרסטוק
ברק אובמה. צילום: שאטרסטוק

הפרק הראשון מתאר את ילדותו ונעוריו של אובמה כבן לאקטיביסטית לבנה ואקדמאי מקניה. אביו נסע ללמוד בהרווארד כשהיה בן שנה וחצי, והוריו התגרשו זמן קצר אחרי כן, כך שהוא כמעט לא הכיר אותו, וגדל מוקף לבנים. את המודעות הגזעית שלו הוא החל לפתח בגיל 20, כשהחל לעבוד בגיוס מצביעים עבור מועמדת שחורה לסנאט בשיקגו. הוא אפילו היה צריך ללמוד לדבר כמו שחור. אז הוא גם הבין שכדי להיות שחור הוא צריך לבחור לעצמו כנסיה – עד אז היא לא ממש עניינה אותו. אבל הכומר שבחר לעצמו כמנטור הפך מאוחר יותר למכשול בשל דרשותיו שכמה מהן תקפו את ארה"ב בבטן הרכה.

לכן כשפנה לקריירה פוליטית, ההרכב הגזעי של אובמה הפך למהותי ביחס של האנשים אליו. שחורים רבים (וגם כמה לבנים) חשבו שהוא לא שחור מספיק, והרפובליקנים התקשו לא לראות דבר מעבר לגוון העור. הספר שלו בשיקגו מספר שבזמן הקמפיין שלו לנשיאות, כתבי טלוויזיה שאלו אותו אם הוא סיפר אותו כך שייראה יותר לבן. רק כשביקר בקניה, עדיין כסנטור מתחיל, אובמה זכה שם לקבלת פנים המונית ונרגשת שחזתה את העתיד.

שלל דוברים, שחורים וגם כמה לבנים, מנתחים באופן מושכל את היחס שאובמה עורר בקרב הקהילה השחורה מכאן ורפובליקאים לבנים משם, בשל חזותו, דבריו ומחוות שעשה. כך, למשל, עצם בחירתו להכריז על מועמדותו לנשיאות ארה"ב דווקא בחזית בית הקפיטול בספרינגפילד, בירת אילינוי (בתחילת הפרק השני), נתפסה בעיני שחורים רבים כבעייתית. 150 שנה לפני כן באותו מקום בדיוק הכריז אברהם לינקולן על מועמדותו, ונשא את נאום "הבית מפולג" המפורסם. האסוציאציה ללינקולן, ולא למנהיג שחור כלשהו, עוררה צקצוקים.

"הייתי רוצה שאובמה יכריז על מועמדותו כאן. כי לינקולן לא שחרר אותנו. התנועה לביטול העבדות שחררה אותנו", כך נאם המנהיג השחור אל שרפטון בוועידת האג'נדה השחורה בווירג'יניה שנערכה בדיוק באותו יום. "אנחנו צריכים להפסיק לתת את הקרדיט על ההיסטוריה שלנו לאנשים הלא נכונים", הוא המשיך. מאוחר יותר שרפטון, שבעצמו ניסה לרוץ לנשיאות ב-2004, ומנהיגים סקפטיים נוספים, הפכו לתומכים של אובמה.

גם במהלך נשיאותו, המתוארת בפרק השלישי, כל אירוע בולט של גזענות ממסדית באחת ממדינות ארה"ב דרש את התייחסותו, וכל התייחסות עוררה טרוניות משני הצדדים. אובמה התמודד באלגנטיות עם כל פצצה שנזרקה לעברו, אבל פה ושם גם הוא (או האנשים שהקיפו אותו) כשל. הסדרה מלאה באירועים כאלה, שכל אחד מהם מעניין בפני עצמו, אבל יש גם תחושה של עומס וחזרתיות.

בסופו של דבר, כאמור, הסדרה מלמדת אותנו פחות על הנשיא שבכותרת, ויותר על התרכובת של החברה האמריקאית המפולגת ועל הגזענות הממסדית. הסירוב המוחלט של המפלגה הרפובליקנית לכל הצעה דמוקרטית מוצג באופן משכנע כהתנגדות לבנה לנוכחות של נשיא שחור בבית הלבן. הסדרה עוסקת גם בהתעוררות של רגשות העליונות הלבנה הרדומים, שהעלו את טראמפ. במבט לאחור, שרה פיילין, מי שהיתה המועמדת למשרת סגנית הנשיא מטעם המפלגה הרפובליקנית, נראית כמו גרסה מקדימה של טראמפ – היא מדברת ונשמעת בדיוק כמותו.

מעצם הבחירה להתמקד בשאלת הגזע, המסר שעולה מהסדרה הוא שאובמה הצליח כמנהיג שחור יותר מאשר כנשיא. אבל אם כך, הרי שהוא נכשל במטרתו המוצהרת בכותרת – להשיג איחוד מושלם יותר בין שחורים ללבנים, שיימשך גם אחרי לכתו. ואם הנואם הגדול שהציע לאמריקאים חזון אופטימי ומרומם רוח לא הצליח, מי יוכל?
הסדרה עולה ביום רביעי, ה-4.8 ב-Yes דוקו, ב-HOT8 ובסלקום TV