גגרין ממריא: הבית של קהילות הטראנס הוא עכשיו הבית של כולם
המועדון של מיכאל קורדובה ספג מכה אנושה ב-7 באוקטובר. אנשים יצאו ממנו באותו לילה לפסטיבל נובה ונרצחו שם. אבל חודשים של שיקום וריפוי הפכו את הגגרין לזירה משמעותית בכל החזיתות וייצבו את מעמדו כאחד המועדונים החשובים בתל אביב. "אנשים פשוט רוצים לרקוד, להתחבק, להתפרק. ובכמויות שאף פעם לא היו"
"מאז שחזרנו אחרי המלחמה אנחנו עובדים הכי חזק שיש, יותר מאי פעם. אנחנו סולד אאוט קבוע, וכרגע fully booked ל-4 חודשים קדימה". מספר מיכאל קורדובה, המנהל של מועדון הגגרין ואחד משלושת השותפים בו, על התקופה האחרונה. ארבעה חודשים אחרי אותה שבת, שבה נפגעה גם קהילת הטראנס באופן מחריד, ובלייני הגגרין מצביעים ברגליים. "אנשים פשוט רוצים לצאת, לרקוד, להשתחרר, ליהנות. אנשים רוצים את האסקפיזם הזה, רוצים לפגוש את החבר'ה שלהם, שעברו איתם את הדברים הקשים שהם עברו. הם רוצים להתחבק, רוצים לשמוח. רוצים ליהנות בהכי הארדקור שיש. להתפרק, לרקוד עד הבוקר, ובכמויות שאף פעם לא היו", הוא מסביר.
>> בנג'י ורינה עושים את תל אביב: "אנחנו במדינה מטורפת עכשיו"
הגגרין ממתג את עצמו כ'בית של הקהילות אלטרנטיביות'. זה יותר מסתם שיווק, כי זה פשוט נכון – הוא התחיל בתור מועדון קטן ונסתר בכניסה אחורית בלתי נשכחת בדרך סלמה, לפני 11 שנים. בתחילתו היה מוכר יותר ליודעי ח"ן בקרב קהילות ספציפיות – מטאל, גות', דארק אייטיז ודארק טראנס. גם קורדובה עצמו התחיל במועדון לפני שמונה שנים כמפיק ודי ג'יי, ונכנס לפני כארבע שנים כאחד השותפים בו, מטפח את הבייבי שלו, ליין ה-BDSM-טכנו סין אטיקס, ששמו יצא למרחקים גם מעבר לים. אבל גם שנים עם המועדון לא הכינו אותו לתקופה האחרונה.
"בפעם הראשונה שפתחנו אני מסתכל לאיפה שתמר הברמנית שלנו הייתה עומדת, והיא לא שם יותר", הוא מספר על ההאנשים שהמועדון איבד ב-7 באוקטובר. "כל מקום במועדון מזכיר אנשים שהיינו רגילים לראות ולא נמצאים יותר. בגלל שאנחנו מאוד חזקים בטראנס ובדארק טראנס איבדנו הרבה חברים וחברות שלנו. היו המון בליינים, אנשי צוות, מפיקים, די ג'ייז שהם כמו משפחה שהיו באסון. אנשים יצאו מהגגרין באותו לילה, נסעו לנובה ונרצחו שם".
בהתאם, האירוע הראשון שהתקיים במועדון נערך לזכרו של אחד הבליינים הקבועים במועדון. "התחלנו מאירוע לזכרו של קשת קסרוטי, הבחור הבלונדיני הצעיר היפה מקיבוץ סמר שנרצח בנובה. היינו רואים אותו הרבה, אני אישית הסתובבתי איתו בפסטיבלים בחו"ל".
ואיך הרגיש האירוע?
"האמת היא שהייתי רק ממש בהתחלה, בחוץ. היה לי קשה מדי. לא יכולתי להיות באירוע. זה היה במועדון החדש שלנו, שקוראים לו 'נובה' עוד מלפני האסון. זה אחד החללים בגגרין, אבל הוא גם מועדון בפני עצמו, עם כניסה נפרדת. אנשים בכו ורקדו, הייתה אווירה מאוד קשה אבל גם משחררת. זה היה אירוע התרמה למטפלים בטראומה, ויצא שהפנינו ותיווכנו בין הרבה מטפלים למבלים שהתמודדו עם הקושי. ניגנו טראנס בעיקר. אחרי זה התחלנו לעשות אירועים יותר גדולים וממותגים לאיחוי, חיבוק ותקומה כזאת".
האירועים האלה עזרו להתמודד?
"לקח לנו הרבה מאוד זמן להתאושש. אחרי חודשיים הבנו שאנחנו חייבים לפתוח. זה היה לנו מאוד מוזר. קראנו לאחד האירועים הראשונים 'פיניקס', זה היה בחנוכה. הייתה הדלקת נרות, זה התחיל רגוע עם מוזיקה אלקטרונית דאון טמפו ולאט לאט התחיל להכנס לתוך טראנס. היה מאוד קשה. אנשים בכו ורקדו, והיו כל מיני סיטואציות הזויות. אבל הייתה הרגשה שהיה צריך לעשות את זה, וזה הוציא אותנו למהלכים אחרים. ממש לא ידענו איך לחזור לשגרה עם המצב הזה שהחברים שלנו עדיין בעזה".
מה הכוונה?
"אליה כהן, מפיק של דארק פסיי טראנס וחבר קרוב – הוא חטוף בעזה. היינו עושים איתו הרבה אירועים. היה לנו מסובך להבין איך מפעילים את המועדון כשיש לנו חברים שבויים. אבל אנשים תומכים ויש הרבה תמיכה של הקהילה של המטאל והטראנס".
מאז האסון באוקטובר הגגרין עמד סגור חודשיים. את הנזק הכלכלי של מועדון סגור במשך כל הזמן הזה כיסתה קהילת המטאל, שהרימה למועדון ערב התרמה. "אם לא היו עושים לנו את אירועי ההתרמה, גם אם היינו חוזרים לא היינו שורדים את התקופה שהמועדון היה סגור", אומר קורדובה. "הגגרין תמיד היה מקום משפחתי, קהילתי. ברמה שכשבנינו את המועדון החדש אנשים באו להתנדב ולהקים אותו. בליינים בנו את המועדון, ערבבו מלט, סחבו דברים, בנו את הרצפה ותרמו כסף להקמה שלו. הגגרין נתמך על ידי הסצינות הספציפיות של הדארק טראנס והמטאל. לולא האירועים האלה של קהילת המטאל לא היינו שורדים את התקופה הזאת".
עם ההצלחה וההתרחבות של המועדון לביתו החדש בקיבוץ גלויות, מעבר שקרה לפני כארבע שנים, הוא תפס מקום מרכזי בחיי הלילה המקומיים – עדיין מארח קהילות אוונגרד וקצה, אבל גם מביא אותן לתוך המיינסטרים הבלייני. זה לא עזר לו להתפס כמקום מיינסטרימי לגיטימי מול הרשויות
"עד עכשיו לא קיבלנו איזשהו מענה על התקופה הזאת, לא פיצויים ולא עזרה" מתאר קורדובה. "הזלזול שיש בחיי הלילה מחפיר. המציאות היא שאנחנו חיים במדינה שלא מעריכה את התרבות הזאת. חיי הלילה בתל אביב הם משהו שהמדינה והעירייה חייבים לשמר. מעבר לזה שזה המפלט של הציבור שחי פה בפוסט טראומה מאז ומתמיד, אנחנו תמיד הבאנו הרבה כבוד למדינה ולעיר. אני רוצה להאמין שאולי עכשיו אחרי התקופה הזאת תהיה עזרה מהרשויות, אבל זו פנטזיה שלי. אנחנו לא מצפים, בטח לא מהממשלה הזאת".
עד לפני המלחמה, ליינים של טראנס היו לרוב הבן החורג של מועדונים בתל אביב – ליינים חיצוניים שלא קשורים להפקה, ונודדים בין מועדון למועדון. עכשיו כל קלאב מתהדר בליין טראנס, ויש תחושה של חיבוק שהקהילה מקבלת. "אנשים פתאום מבינים מה הגודל של זה. גם אנשים שלא לא התעניינו כל כך בטראנס, פתאום מבינים שהם מכירים כל כך הרבה אנשים שכן היו ומבינים שטראנס זה חלק ענק מהתרבות הישראלית של היום, ומדבר לכל סוגי האנשים", אומר קורדובה. "זה משהו שמחבר אותנו. האנרגיה הזאת, המקום להשתחרר, השבטיות הזאת. כל הדברים האלה זה ב-DNA שלנו ובטראומה שלנו. הטראומה היא כבר כל כך בתוך ה-DNA שלנו, בתור העם היהודי. מאז ומתמיד, תמיד היה משהו. אנחנו שבט".
בהתחלה הייתה תחושה שמה שקרה בנובה יהפוך למכה הרסנית לטראנס ולמסיבות הטבע.
"לא רק שזה לא יקרה, כבר התחילו לצאת החוצה למסיבות טבע למרות שזה חורף, ולמרות שתמיד בתקופה הזאת נמצאים במועדונים. זה חוזר כבר עכשיו ואין שום סיכוי שזה ייעלם".
וגם אתם חזרתם לעצמכם?
"כן, אבל אנחנו עדיין לא מסתגלים. זה קשה, כמעט בכל אירוע היית רואה את אותם אנשים שלא נמצאים איתנו עכשיו. לא הייתה לנו ברירה אלא לפתוח, אחרת לא היינו שורדים. זה גם שיקול כלכלי, אבל גם – כל המטרה של הטרור זה לשבש את היום יום, לגרום לך לפחד ולחיות לא כמו שאתה רגיל. אם לא נחזור לשגרה הטרור ניצח".