רק ככה נראה ניצחון. שמישהו יכריח את נתניהו לצפות בסרט הזה

בשוך המלחמה עם איראן וכשהמבצע בעזה גווע לאיטו – סוגיית החטופים עולה בחזרה אל מעל פני השטח, היכן שהייתה אמורה להיות כל הזמן. 50 ישראלים עדיין מוחזקים בעזה, כבר 635 ימים, 20 מהם חיים ומתענים כל דקה. כשברקע הדיבורים על עסקה שאולי נרקמת (כבר מפחיד לפתח ציפיות), מגיע סרט דוקומנטרי חדש שמציף את הסיפור בדיוק בעיתוי הנכון.

>> "משחק הדיונון" היא מופת של תסריטאות עצלנית // ביקורת
>> "הדוב" היא ניסוי ורוב הצופים שלה נכשלים בו // ביקורת

"52 ימים" הוא סרטה של ציפי ביידר ששודר אתמול (רביעי) בכאן 11. במוקד הסרט עומדים אנשים שלא רצו להיות גיבורים של דוקו – בני משפחת יעקב. האב יאיר שנרצח בשבי, הילדים יגיל ואור שחזרו בעסקת השבויים הראשונה, האחות שיר שנשארה בבית ומעל כולם האם, רננה, לביאה אמיתית שנלחמה כל 52 הימים הללו כדי להחזיר את הבנים שלה הביתה.

נתחיל מהסוף: זה סרט דוקומנטרי טוב בעיקר כי הוא פשוט. אין בו יותר מדי פירוטכניקה (למרות הדיבורים על "אנימציה ממוחשבת" שבקושי מורגשת), גם את יוצרי הסרט לא רואים בפריים. הסיפור נשאר בידיים של ארבעת בני המשפחה שמספרים בגוף ראשון מה ראו. החוויות הקשות של יגיל ואור מהשבי הם הדבר המרכזי שאתה לוקח איתך. תיאורים מצמררים על הפחד והלבד וההתעללות של אנשי החמאס והג'יהאד האיסלמי שחטפו אותם – הם מה שנשאר.

מעניין לראות את הסרט דווקא אחרי הציטוטים הנאלחים שצפו מצד צלם התחתונים הידוע נתן אשל שאמר ש"עוד מעט כולם ישכחו את 7.10". האמת שיוצאת מהסרט ומסיפור החטיפה הכל כך כואב של משפחה אחת באמצע החיים – היא שה-7.10 לעולם לא יוכל להישכח. הוא נכנס למערכת הדם הלאומית והוא לא ייצא ממנה. הטראומה של השבת השחורה ההיא תהיה חלק מהחיים שלנו לעד, גם אם לחלקים במערכת הפוליטית זה לא נוח.

ואחרי שאתה נשאב לסיפור הזה, אי אפשר שלא לכעוס על מי שנשאר מאחור. עלינו. על הדרך שבה הצלחנו לקחת גם את סוגיית החטופים, שהיתה אמורה להיות קונצנזוס ברור, ולהעביר אותה דרך מטחנת הבשר הגועלית של ישראל. איך גם הדבר שהיה אמור להיות הכי קדוש – אנשים שנאבקים על החיים של בני משפחתם, הפך להיות סוגיה של ימין-שמאל בעד-ונגד. ואיך אנחנו עוד מעזים לשפוט אותם על מעשיהם, לפני במהלך או אחרי שחזרו מהשבי. כאילו מישהו מאיתנו היה נוהג אחרת במצב דומה. ולמען האמת, כמו שאומרים כולם, אם זה היה קורה לנו בטח היינו הרבה פחות ממלכתיים.

איך, לעזאזל, אנחנו לא משפילים מבט מול האנשים האלה? איך מישהו בממשלה בכלל מעז להסתכל להם בעיניים? אני כבר לא מדבר על האנשים שמעזים לקלל או לפגוע בהם – זאת שפלות אנושית שלצערי התרגלתי שקיימת. אבל איך אפשר שלא להרכין ראש מול אנשים שחוו טרגדיה כל כך מטורפת? שחיים בכזה חושך?שם הסרט הוא לב העניין: "52 ימים" נועד לומר לצופים שהסיפור שהם רואים, למרות שהוא עמוס בכאב, הוא בסופו של דבר אופטימי יחסית. מדובר באנשים שנחטפו, אבל חזרו תוך 52 ימים. הסבל שהם מתארים, הכאב וחוסר השינה, החיים בתוך החושך הפיזי והמנטלי – כל אלה לקחו רק 52 ימים במקרה שלהם. מה מרגישים אנשים שחווים את אותה התחושה כבר 635 ימים, כשהזמן בוודאות לא שיפר את מצבם (ואף הרגע את חלקם שכבר אינם מרגישים)?

מעבר לטרגדיה האנושית ולכאב שהיא מביאה למסך, קל להתחבר לסיפורה של משפחת יעקב בגלל שאין בו שום דבר הירואי. זו היתה משפחה רגילה, אפילו טיפה מסוכסכת מבפנים (אבא שחי עם בת זוג ואמא שגרה בנפרד), כזו שהאנשים בתוכה רבים וצוחקים ולא מציגים איזו משפחה מושלמת מפרסומת לגבינה צהובה. משפחה אמיתית, באמצע החיים, שבעולם נורמלי כנראה שלא היינו שומעים עליה אף פעם. רק המציאות שמה אותם בפרונט.

סצנת הפתיחה של הסרט – הרגע שבו אור יעקב נוסע בטרקטורון שלו בקיבוץ ניר עוז ונתקל באנשים שמכוונות טובות משבחים אותו וקוראים לו "גיבור" – הייתה סמלית במיוחד. כי יגיל, כמו כל בני משפחתו, לא רצו להיות גיבורים. הם לא חיפשו את תשומת הלב, הם לא רצו לככב בריאליטי הזה שכפו עליהם. הם נאלצו להיות שם, בגלל היום שבו מדינת ישראל – מהותית – הפסיקה להתקיים. הם הופקרו על ידי מערכת שלמה, שהשאירה אותם חשופים מול השנאה והתיעוב של הנוח'בות. הם שם בגלל שלא הייתה מדינה. וזה הכתם שאף אחד לא יוכל להסיר מעצמו.

"52 ימים" הוא עוד אחד מגל הסרטים הדוקומנטריים שצפים מאז שבעה באוקטובר. הוא לא יהיה אפוס זכיר ואולי גם יוכתר כיצירה על זמנית. זה סרט קטן על משפחה אחת שחוותה טרגדיה בלתי נתפסת, ובדיוק בגלל זה, ודווקא עכשיו כשעוד מנסים לסובב אותנו ולספר לנו כמה "ניצחנו ניצחון מוחלט" – הוא חשוב. כדי לזכור איך נראה ניצחון אמיתי.

הסצנה שבה רננה מתאחדת עם יגיל ואור – היא תמונת הניצחון ואין בלתה. לא חיסול של מנהיג ג'יהאדיסטי, לא עוד בניין שקרס בעזה – וכן, גם לא פיצוץ באיזה כור גרעיני בנתנז או פורדו. מדינת ישראל הוקמה כמדינה שמאמינה בחיים ומנסה לכאורה, בניגוד לאויבים שלה שמקדשים מוות, לשאוף לחיים טובים ונורמליים. ולכן הדבר הראשון במעלה הוא להשיג את ניצחון החיים. להביא בחזרה את החטופים הביתה, כדי שיחזרו להיות נורמלים, מסובכים ומורכבים ולא בהכרח גיבורים עזי נפש, סתם בני אדם בחיים רגילים ואפורים.
רצית ניצחון מוחלט, ביבי? ככה הוא נראה. כל דבר אחד הוא מוות בתחפושת.