שמיעה סלקטיבית: 21 הדברים הכי טובים שקרו במוזיקה השנה

אלבומים
מריאן פיית'פול – "Negative Capability"

מניפסט נדיר על זקנה ומוות

"תתרחק ממני בלוז, תתרחק ממני
אני שונאת לאבד חברים ותיקים"

אם היה זה לאונרד כהן ששר את המילים הללו, האינטרנט היה מתפייט. משתפך. מתהפך על גבו. אבל זאת רק מריאן פיית'פול בת ה-71 שעבדה עם וורן אליס מהבאד סידס (ניק קייב) ורוב אליס (פי ג'יי הארווי) על אלבומה ה-21 – ולה, מה לעשות, אין הילה של כהנים. זה מצער בעיקר כי "Negative Capability" הוא מניפסט נדיר על זקנה ועל מוות. "אני יודעת שאני לא צעירה, שאני פגומה / אבל אני עדיין יפה, טובת לב ומצחיקה", היא שרה ב"In My Own Particular Way", מתארת בחדות את הבדידות כמנת חלקה אבל לא שוקעת בדיכאון. להיפך, היא רוצה להפר אותה. היא עובדת בשביל להפר אותה.

לפיית'פול יש קול עם נוכחות כבירה. נוכחות של ותק, זקנה, ניסיון. כשהיא שרה "הייתי צריכה לשרוף כל כך הרבה אשפה / הייתי צריכה לעבור כל כך הרבה", ניתן לחוש בפיזיות של ה"הרבה". מה זה ה"הרבה"? היא ממעטת לפרט. אפשר לקרוא ברצף קטוע לא מעט פרטים על חייה בוויקיפדיה: גירושים, התמכרות להירואין, הבן המשותף עם מיק ג'אגר עליו איבדה משמורת, מגורים ברחובות סוהו של לונדון, אנורקסיה, גמילות שנכשלו ולאחרונה גם סרטן השד. כל אלה ידועים בזכות האוטוביוגרפיה שלה, אבל הסיכום של פיית'פול ב"Negative Capability" נשאר זהיר ומציע בעיקר תובנות. בשיר "Born to Die", למשל, היא מבקשת: "תתפלל למוות טוב. אחד לך, אחד לי". אלה לא מילים שמתפוגגות בקלות.

פרויקט סיכום שנה חגיגי: הסרטים הכי טובים של 2018 // 7 סרטים מעולים שפספסתם // הסדרות הכי טובות של 2018 // 7 סדרות מעולות שכדאי להכיר // נקמת הטלוויזיה בטראמפ // התופעות שצריכות להסתיים יחד עם 2018

לאלבום יש עוד כמה מהלכים, בהם הדואט היפהפה "The Gypsy Faerie Queen feat" עם ניק קייב, שנכתב בהשראת "חלום ליל קיץ" של שייקספיר; והקלטה מחודשת ל"As Tears Go By", הלהיט שכתבו לה מיק ג'אגר, קית' ריצ'רדס ואנדרו לוג אולדהם ב-1964. ממרום השנים והגיל זה נשמע כמו שיר אחר לגמרי. הקצב איטי בהרבה, הקול סדוק, למילים יש משקל חדש. פיית'פול מנמקת היטב את הסיבה שבגינה הקליטה אותו שוב בביצוע הזה, רק צריך להקשיב לה. מאוחר יותר היא נוגעת בטרגדיות חיצונית, כפי שעשתה ב"Broken English" שיצא ב-1979, כשהיא כותבת יחד עם מארק לאנגן את "They Come at Night" שעוסק בפיגועי נובמבר 2015 בפריז. המוות מחכה לה בפינות, מאיים מכל כיוון. אבל פיית'פול לא נסה על נפשה. היא עומדת בחזית, אפילו מחייכת. היא יודעת שבאמתחתה אחד האלבומים הכנים והטובים בחייה, ובכלל.

"Idles – "Joy as an Act of Resistance

זעם וצחוק שמתריסים כנגד הפוליטיקה

שוב שלום לפאנקיסטים הכי כיפים שיצאו מבריסטול. "אני מחזיק את האבטיח / אני רוצה להיות פגיע", שר ג'ו טלבוט ב"Love Song". זאת לא הפעם היחידה שהאיש החמוד הזה מרפרר ל"ריקוד מושחת" באלבום "Joy as an Act of Resistance". גם "Cry to Me" הוא קאבר לשיר של סולומון בורק, שיצא בפסקול של הסרט מ-1987. טלבוט, האיש שבתוכו יש מארק אי סמית' (The Fall) ובייבי (פרנסיס האוזמן), עשה את זה כבר בשנה שעברה עם אלבום הבכורה המצוין "Brutalism" שהגיע לצמרת של כל סיכומי השנה שעברה במוזיקה (גם של Time Out).

האלבום הנוכחי, השני בלבד בתולדות הלהקה (להוציא את ה-EP’s), מטפל בהומור בריטי בנושאים כמו הגירה, הומופוביה ושוויון. לאיידלז יש מגע שחור של סטנדאפיסטים. ב"Danny Nedelko" למשל, טלבוט שר על חברו המהגר: "אחי בדם הוא מהגר / מהגר יפה / אחי בדם פרדי מרקורי", ובפרה-פזמון הוא צועק: "הוא עשוי מבשר / הוא עשוי מאהבה / הוא עשוי ממך / הוא עשוי ממני / אחדות!". ב"Colossus" הוא כועס: "אני כמו סטון קולד סטיבן אוסטין / אני שם הומופובים בארונות מתים", ויש אפילו שיר מדהים שנקרא “Never Fight a Man With a Perm", שם שאומר הכל.

"Joy as an Act of Resistance" שזור ציטוטים של זעם וצחוק, וכשמוציאים את האוויר מהפוליטיקה באופן כל כך מתריס וכיפי הכל נעשה אופטימי יותר. זה מה שאיידלז מצטיינים בו וזאת הסיבה שהם כבר צריכים לעבוד על אלבום שלישי.

"Noname – "Room 25

מזל שהמשוררת המעולה הזאת היא גם ראפרית

ברוכים הבאים לפתיחה הטובה ביותר של אלבום, ויש בה ואגינה. "הכוס שלי מלמד אנגלית של כיתה ט' / הכוס שלי כתב תזה על קולוניאליזם" – ככה מתחיל "Room 25", החדר של נוניים, או בשמה המלא של הראפרית משיקגו – פטימה וורנר. שם, בחדר, היא מממשת את חירותה כמשוררת. שם יש מקום לאסוציאציות גם כשאין הגיון. שם הגזע, המגדר והמיניות מעטרים את הקירות, ואין ארבע כאלה. יש עשרות, או מאות. אולי אלפים.

"Room 25" הוא מופת של היפ הופ. הוא נשען על קומפוזיציות של ג'אז, על נימה חלקלקה, על טון נונשלנטי, על תמלולים קדחתניים מראשה של וורנר ועל השפעות של אריקה באדו ודאנג'לו. בפזמון של "Don’t Forget About Me", אחד השיאים באלבום, היא חוזרת שוב ושוב על המילים "אני יודעת שכולם הולכים יום אחד / אני יודעת שגופי שברירי, שהוא עשוי מחומר / אבל אם אני צריכה ללכת, אני מתפללת שנשמתי היא נצחית / אני מתפללת שאמא שלי לא תשכח אותי / אני מתפללת שסבתא שלי לא תשכח אותי". הבסים העמוקים בשיר לא רק מאפשרים לה מרחב ביצוע, אלא מקרבים אותה – שבדרך כלל שומרת על ריחוק – לגאולה מהחרדה.

נוניים היא הוגה. היא מתבוננת, חוקרת ומעלה את הכל על הכתב. ההקלטות הן רק בונוס וצריך להודות על כך שהמשוררת היא גם ראפרית, ואחת הטובות ביותר שקיימות.

"Nils Frahm – "All Melody

היפנוזה שמענגת את השכל

הפסנתרן והמפיק הגרמני נילס פרהאם תמיד האמין בארעיות; כאשר הצליל מגיע לקצו, מחליף אותו אחר וכן הלאה. ההגבלות של הזמן והמרחב יוצרים דוחק שמאלץ חיוּת ודינאמיות. הפילוסופיה המוזיקלית של פרהאם, שכבר הייתה בתוקף בעשור הקודם, הביאה אותו לחקור התחלות וסופים, למצות עד תום את החלל שנוצר ביניהם, לפלרטט עם מינימליזם – אבל גם ליצור טקסטורות. "All Melody" הוא אלבום שנמשך 74 דקות ארוכות, ואמנם אין לו כוונה מוצהרת להיות מדיטטיבי, אבל הזרימה שלו היא כזאת. "My Friend the Forest" למשל הוא בכלל קטע ג'אז מיניאטורי על פסנתר, שאפשר לשמוע בו לא רק את התווים המנוגנים אלא גם את הנקישה של האצבעות על הקלידים. זה טראק יוצא דופן ביחס למרבית האחרים, אבל היציאה ממנו לקטע הבא, "Human Range", היא היפנוטית.

המשיכה של פרהאם לג'אז וההבנה העמוקה של הדופק האל-סי-די סאונדסיסטמי הם אלה שהופכים את "All Melody" לאלבום שמענג את השכל. גולת הכותרת היא שיר הנושא שמתפרש על פני 9:30 דקות של תודעה עמוקה, כזאת שרק פרהאם יכול להעניק למאזינים שלו.

שירים

"Julia Holter – "Words I Heard

השיר הזה נבנה לאט עד שהוא מגיע לקיצו, אחרי 6:44 דקות. זה לא אומר שהוא זוחל או מייגע. להיפך, הוא פרוגרסיבי. בכל שנייה שחולפת קורה משהו – פעם זה פסנתר, פעם זה קולה של הולטר, פעם אלה כלי המיתר. לכל אלמנט יש את זמן הכניסה המדויק שלו. האלבום שממנו לקוח השיר, "Aviary", נכתב כולו בהשראתה של המשוררת הלבנונית האמריקאית המתגוררת בפריז, אתל עדנאן. הכתיבה של עדנאן בספר "Journey to Mount Tamalpais" על "עצים גבוהים מסוגים רבים" שמהווים את "הסיכוי האחרון של כדור הארץ", הם הסיבה לכך שהקליפ של "Words I Heard" (שביים דיקי בהטו) הוא קולאז' של סרטי טבע, דימויים של עצים והולטר עצמה כחלק בלתי נפרד מהם. זה קליפ שפיצח את השיר, וזה שיר שמפצח את הקליפ, ושניהם מרהיבים.

לירון עמרם – "לאן"

בקצרה: עמרם סינתז את דיקנס והוציא את השיר הכי יפה בעברית בשנים האחרונות. באריכות: ממש כאן.

ז'אנל מונה – "Make Me Feel"

"Dirty Computer", האלבום השלישי של מונה, ממוקם בצמרת הרשימות של כל המגזינים והבלוגים בעולם. הקונצנזוס התגבש בזכות העובדה שלמונה יש לא מעט אחוזים מהגרוב שהיה לפרינס, שעבד איתה על חומרים לפני שמת. "Make Me Feel" הוא רק דוגמה אחת ליכולות הווקאליות, לאנרגיה המינית ולמוזיקליות של מונה, שמשתמשת ב"Kiss" ומצדיקה את ההייפ. בקיצור, השיר הכי פיל-גוד שיצא השנה (שגם הוכתר כאן כהמנון הביסקסואלי של 2018).

צ'ארלס בראדלי – "I Feel a Change"

בספטמבר 2017 מת צ'ארלס בראדלי בן ה-68 ממחלת הסרטן. הוא היה זמר סול שהתגלה רק בתחילת שנות ה-2000, הוציא את אלבום הבכורה שלו ב-2011 וכונה בעשור האחרון "הזמר החי שנשמע הכי דומה לג'יימס בראון". בראדלי הוא הקול שמאחורי שיר הנושא של "Big Mouth", סדרת האינמציה של נטפליקס – והמוזיקאי שהוציא את שיר הסול המושלם של השנה, "I Feel a Change". שינוי ושינויים לפני שמתים:

חוה אלברשטיין – "ערב אחר"

המצטרף המפתיע והזריז ביותר ברשימה יצא רק לפני כשבועיים. המילים של עמירה הגני, הלחן של ערן ויץ והביצוע המופתי והאקספרסיבי כתמיד של חוה אלברשטיין לא איפשרו בחירה אחרת.

קורטני בארנט – "Need A Little Time"

זה שיר מאוד קורטני בארנטי, במובן הטוב. מדובר באחת מכותבות האינדי רוק המעניינות ביותר שפועלות היום, אולי אפילו המעניינת מכולן. “Need A Little Time" הוא זיקוק נוסף של הכישרון שלה להרהר בדברים רגילים ולהפוך אותם להמנונים צנועים ונוגעים ללב. בארנט משתכללת כמלחינה וככותבת, וכאן זה ממש ניכר.

הילה רוח – "מוזיקה לפרסומות"

איך אמר צ'רלי מגירה? רוק בעברית זה פשוט דינמיט? אז הרוקנרול של הילה רוח זה כל הדינמיטים בתולדות צה"ל. כשהיא שרה "כולם עייפים מאוד / מוזיקה לפרסומת", היא מדברת על תרבות מתנוונת ונלאית, על אדישות ("יש גופה בדרום העיר / אלוהים כואב הלב") ועל הקיום הקטן של האינדיבידואל. "מוזיקה לפרסומות" צריך להיות המנון הרוק של הישראלים המפוכחים.

"Daughters – "The Reason They Hate Me

הרכב הנויז רוק מרוד איילנד הוציא את אחד האלבומים הכי מעוררים ואינטנסיביים של השנה, וזה כנראה קרה בזכות העובדה שהאלבום האחרון יצא לפני שמונה (!) שנים. "The Reason They Hate Me" הוא בדיוק גסות הרוח שמצפים לה מלהקת נויז שחזרה לעניינים. איזה שיר!

"Car Seat Headrest – "Nervous Young Inhumans

וויל טולדו (קאר סיט הדרסט) נהג להקליט אלבומי לואו פיי לארוחות הבוקר. ב-2011, כשהיה בן 18 בלבד, הוא שחרר את האלבום השישי שלו, "Twin Fantasy", לבנדקאמפ. השנה טולדו הוציא את האלבום מחדש וקרא לו "(Twin Fantasy (Face to Face". הרעיון היה להפוך אלבום אימפולסיבי של נער מתבגר לאלבום שאמנם יש בו כאוס רגשי, אבל גם בגרות וסדר. זה היה עשוי להיות מעשה אנכרוניסטי מצדו אלמלא התוצאה הייתה טובה כל כך. “Nervous Young Inhumans" הוא אחד השירים מתוכו, שבגרסתו החדשה הפך את ריף הגיטרה האנמי מ-2011 לריף חזק וגלאמי שמפיץ אנרגיות שמסובבות כדורי דיסקו. יש יתרונות בהתבגרות.

רונה קינן – "מות התפוז"

התפוז מת. "יש אומרים נולד בחטא / מוטב שייפול", והתפוז מת. הפואטיקה של רונה קינן לא מתחכמת או מסתתרת, אבל הניוון התרבותי שהילה רוח מדברת עליו ב"מוזיקה לפרסומות" יכול להסביר היטב למה השיר הזה עבר מתחת לרדאר ולא העלה עשן באוזניהם של הישראלים (או לפחות באוזני חלקם הגדול). אי אפשר לטעות בתפוז המת, פרי ההדר הכי ארצישראלי. ההפקה המתוחה של השיר (מתוך אלבום שיושק במרץ), שמבוצע ברוך של שיר ערש, הופכת אותו לשיר על ערש דווי. קינן שרה כמו אם לתפוז המת, וזה אולי הקטע העצוב ביותר שהוציאה מעודה. מזל שהוא גם אחד היפים בהם.

"Ravyn Lenae – "Sticky

רווין לנה היא זמרת ארנ'בי צעירה משיקגו שהוציאה השנה את השיר המצוין "Sticky", שהפיק לה – איך לא – סטיב לייסי (The Internet). ניאו סול פסיכדלי שניזון מקייט בוש, בבקשה:

"Loma – "Black Willow

אמילי קרוס ודן דוזינסקי (שהם למעשה הדואו קרוס רקורד) עברו לטקסס הכפרית כדי לברוח מהעיר ולטפח הרכב חדש בשם Loma, הכולל גם את ג'ונתן מייבורג. "Black Willow" הוא הקטע המרגש ביותר באלבום של הטריו.

דיוויד ברן – "Everybody's Coming To My House"

מנהיג הטוקינג הדס הוציא אלבום סולו ראשון מזה 14 שנה, שבו הקטע הפאנקי המטמטם הזה.

עטר מיינר – "פרפר"

אומרים שזה אלבום בהפקה של הקב"ה. אם זה המצב, אז "פרפר" הוא שיתוף הפעולה המוצלח ביותר של הקב"ה עם המלאכים דור3 ועדן דרסו.

"Fucked Up – "Normal People

זאת הייתה שנה טובה מאוד להרכב הפאנק הקנדי. השיר "Normel People", מתוך האלבום "Dose Your Dreams", הוא חגיגה של אנשים נורמליים שמנסים לעבור את החיים ולמצוא סיבות להיות אופטימיים. בקליפ שביים הגיטריסט מייק הליצ'וק משחקים חברי הלהקה: הליצ'וק הוא ליצן עצוב שמסתובב ברכבות ובסופרמרקטים, הזמר דמיאן אברהם הולך לטיפול, המתופף ג'ונה פאלקו הוא איש עסקים לחוץ וטרוד. פאקד אפ הם האנשים הנורמליים, או שהאנשים הנורמליים פאקד אפ?

למיטיבי לכת: פלייליסט 50 השירים הכי טובים של 2018

 

התגלית מספרד: רוזליה

האמריקאים אוהבים אקזוטיקה, ורוזליה הספרדייה עונה בקלות על מאווייו של הקולוניאליסט. היא משלבת פלמנקו Nuevo עם סימפולים אלקטרוניים ופופ מערבי, מה שהופך אותה לתגלית הכי משמעותית בעיתונות המוזיקה של 2018. האלבום ההיברידי "El Mal Querer", שיצא בנובמבר האחרון, עומד על כך שהיא בת כלאיים בלי גבולות; כזאת שיכולה לסמפל את ג'סטין טימברלייק, את ארתור ראסל ואת לה פאקרה דה ג'רז וזה ישמע טבעי לחלוטין. כאילו שהאלקטרו פופ הצועני תמיד היה כאן.

בונוס: עטיפת האלבום הכי יפה

את העטיפה של "Skiptracing", האלבום של ההרכב Mild High Club משיקגו, יצר אדם בשם זאק גולי שאין עליו אף פרט ברשת. ככה היא נראית: