בדרך לעין חרוד עוצרים בטייבה: מסע בעקבות מדריך טיולים מקולקל

הקלאסיקה הדיסטופית "הדרך לעין חרוד" של עמוס קינן הופכת למסע אמנותי בארץ ישראל. האמנית אפרת גל־נור טוענת שזה קשור לאהבת הארץ, אבל לא כמו שכולם חושבים

"שושנת הרוחות", מתוך הפרויקט של אפרת גל־נור
"שושנת הרוחות", מתוך הפרויקט של אפרת גל־נור
2 במאי 2018

בגיל 16 אפרת גל־נור קראה לראשונה את “הדרך לעין חרוד", אחד הרומנים הדיסטופיים הראשונים והבודדים שנכתבו בשפה העברית. הספר האפוקליפטי של עמוס קינן מתאר את ישראל שאחרי הפיכה צבאית ומתמקד ברפי, מתנגד משטר שיוצא למסע מדמם ואלים לכיוון האוטופיה הציונית, קיבוץ עין חרוד, רק כדי לגלות שהיא מעולם לא הייתה קיימת. "ב־1984, כשהספר יצא, הוא באמת היה מדע בדיוני. אי אפשר היה לדמיין בכלל את האפשרות שמדינת ישראל לא תתקיים. היום מדברים הרבה על האפשרות הזאת – אם מבחינה דמוגרפית, דתית או האיום האיראני", אומרת גל־נור.

בשנה שעברה, 30 ומשהו שנים אחרי שקראה אותו בפעם הראשונה, הספר של קינן עלה שוב במחשבותיה של גל־נור כשנסעה יום יום למשכן לאמנות בעין חרוד, שם הציגה את תערוכת היחיד שלה “נימפות". “נסעתי לעין חרוד והרגשתי שאני לא רק נוסעת למוזיאון כדי לעשות תערוכה, שאולי הדרך לשם יותר חשובה מלהגיע". אחרי שהתערוכה ננעלה גל־נור החליטה לצאת למסע אישי ואמנותי משלה כשהספר של קינן מהדהד ברקע.

אפרת גל־נור (צילום: דין אהרוני רולנד)
אפרת גל־נור (צילום: דין אהרוני רולנד)

עוד כתבות מעניינות:
מצעד בוואנזי והשוק השחור: אירועי "הליכות ג'יין" חוזרים
9 אמנים צעירים שכדאי להכיר לפני שהם יהיו שווים הרבה כסף
מא' עד תסיסה: מילון הטרנדים לחובב האמנות המתחיל

“הספר בשבילי הוא כמו מדריך טיולים מקולקל", היא מספרת. "לא מעניין אותי לשחזר כל צעד שלו, אלא המחשבה ללכת למקום ולא לדעת איך דברים יקרו. כשהלכתי להרצליה נכנסתי למסגד ופגשתי את האימאם של סידנא עלי, בילאל. כשסיפרתי לו על הפרויקט הוא הציע לי להיכנס למסגדים הרוסים בטייבה וככה התוואי שלי השתנה בבת אחת". בחודשים הקרובים תערוך גל־נור מסע שעוקב בקירוב אחרי נקודות הציון הגיאוגרפיות בספר של קינן. באמצעות הליכות ומפגשים עם אנשים בדרכים צדדיות ופריפריאליות ובתהליך של מיפוי וליקוט שהיא מקשרת לפרויקט הפסאז’ים של וולטר בנימין, תנסה לדבריה “לייצר מרחב יותר רך של שיתופי פעולה או של קשב".

התחנה הראשונה של הפרויקט תתחיל, כמו בספר של קינן, בבית במרכז תל אביב. במקרה של גל־נור – בגלריה הביתית של עודד שתיל. במשך סוף שבוע אחד גל־נור תהיה המארחת, תערוך עם המבקרים שיחות ותציג עבודות ציור, וידיאו ומיצב טבע דומם בסגנון ציורי הוואניטס הפלמיים. באחת מעבודות הווידיאו גל־נור יושבת בבית הקברות המוזנח של סידנא עלי בהרצליה – התחנה הבאה שלה במסע – ומספרת לבתה את האגדה הציונית על פרח נר הלילה החופי. עבודת הווידיאו השנייה היא תיעוד של קומזיץ שערכה עם שתיל, בעל הבית והגלריה, על חוף הים. "זה היה עוד סוג של טקס. המטרה היא להכיר את הנוף ולא רק לראות אותו. ההתנגשויות האלו קיימות בספר אבל אותי זה תמיד עניין".

מתוך "קומזיץ" (צילום: אלונה פרידברג)
מתוך "קומזיץ" (צילום: אלונה פרידברג)

היו כמה ניסיונות לתרגם את "הדרך לעין חרוד" לקולנוע ולתיאטרון. איך מעבירים את הספר הזה, שהוא סוג של מדע בדיוני רדיקלי, לאמנות פלסטית?

“המסע של קינן נצלני ואלים. הוא פוגש בדרך אנשים ונשים, כמעט כולם מתים. הגיבור משתמש באנשים והוא מבין שזאת בעיה. הספר כל הזמן בודק איך אפשר לצאת מהתבניות של עצמך. איך גבר עם עבר צבאי מפוקפק, כוחני ואלים יכול לפעול במרחב של הנוף. המסע שלי לא אלים אלא מסע של שיתופי פעולה, אפילו שאני לא מתכחשת שאני נטפלת לאנשים. נקודת החיבור עם הספר היא המעמד הכאוטי שהוא מאוד חשוב לי".

מה זה בכלל נוף?

התהליך השיטוטי הכאוטי הזה של ליקוט ואיסוף חומרים אינו חדש לגל־נור, שזה יותר מעשור מגדירה את עצמה כציירת נוף, הרבה לפני שהז’אנר נעשה פופולרי בזכות קבוצת הציירות של הברביזון החדש. “המון שנים אני מתייחסת לנוף ושואלת שאלות מה זה להיות צייר נוף בישראל – על מה אתה מסתכל, של מי האדמה הזאת, מה זה בכלל נוף? אצלנו זה סופר אקוטי כי לא ברור איפה מדינת ישראל מתחילה ואיפה היא נגמרת. כל הנוף הזה מאוד צעיר".

יש היום לא מעט אמנים שיוצאים החוצה לטבע ולנוף, שהוא לאו דווקא הנוף הישראלי־ציוני. אולי זה אפילו סוג של כנעניות חדשה.

“האופציה של אהבת הארץ שייכת היום כביכול לצד היותר הלאומי. עמוס קינן הוא דוגמה מעניינת. אלמנתו נורית גרץ, ששיתפתי אותה בפרויקט, אמרה עליו שהוא אהב את הקרקע, הכיר אותה לעומק ועדיין היה מוכן לוותר עליה. האופציה הזאת חשובה, אין לה כמעט קול היום, היא הרבה יותר מורכבת – לאהוב וגם לוותר".

מתוך עבודת הווידאו "אגדת נר הלילה" (צילום: איציק לוי)
מתוך עבודת הווידאו "אגדת נר הלילה" (צילום: איציק לוי)

חלק מהותי בספר הוא הטשטוש בין הימין לשמאל. יש בספר חלק על הצייר יפה הנפש, שבעצמו פלש לבתים של הערבים ביפו ובסוף הוא מוצא להורג. לדעתי יש אצל קינן גם ביקורת על האמנות שאין לה באמת יכולת לשנות.

“אני לא מתיימרת לשנות את העולם לרגע. הפעולות שאני עושה מאוד חלשות. עמוס קינן מזכיר את הצייר בפעם הראשונה כשהגיבור רואה את הציור שלו בבית בורגני בהרצליה. עולה גם השאלה הזאת של הציור הסחיר והמעמד הבורגני שקשור לכסף. לדעתי יש כאן ניסיון להעלות את רמת הסיכון – אני לא רק מגיעה, שמה ציורים והולכת אלא מייצרת מרחב של זמן".

← "הדרך לעין חרוד", התחנה הראשונה בגלריה עודד שתיל, ליברמן 8 תל אביב, חמישי־שבת (3.5־5.5)

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד