תגידו מה שאתם רוצים על הסרט שלי. אבל על הספרים? עד כאן

ציטוט ידוע של במאי הקולנוע ג'ון ווטרס הולך ככה:
"If you go home with somebody, and they don't have books, don't fuck them"

הציטוט הזה, על מגנט שמקורו בחנות הספרים המופלאה והמנוחה סטרנד שבניו יורק, תלוי על המקרר בבית שלי מגיל 26. ואני לא רק מסכימה עימו בכל ליבי, אני נוטה להיות אף טהרנית ממנו. בימים שהייתי רווקה בעיר, אם הלכתי עם מישהו הביתה וגיליתי שאין לו ספרים טובים – לא הייתי שוכבת איתו. לדוגמא: "האריה המכשפה וארון הבגדים" בארון הספרים הוביל לסקס לוהט על השטיח, בעוד ש"האלכימאי" של פאולו קואלו – משמעו שאין מצב לכימיה כלשהיא ולפיכך האוגרים שלי טבעו ועליי ללכת הביתה מיד. אגב, זה לא שלא ניסיתי להיות עם בחורים שלא קוראים ספרים, זה פשוט לא עבד.

אף פעם לא היה לי איכפת במיוחד אם יחבבו אותי, ולדעתי, גם עשיתי מזה קריירה. רוב חיי המקצועיים הייתי מבקרת טלוויזיה וכבר שש עשרה שנים שאני מבקרת ספרות ומניסיוני האישי אין דבר מתיש יותר מאמן שמרגיש שלא הבנת אותו באמת – כשזה בפירוש התפקיד שלו לגרום לכך שהיצירה תבהיר את הדברים ולא הוא עצמו. אז חשוב לי לציין שאין לי השגות על הביקורת של יעל שוב ברמה הקולנועית. נהפוך הוא. אבל ברמה הספרותית – אררררג.

מה יש לומר חוץ מ"וואו". מתוך "החבר השמן שלי" (צילום מסך)

אם אני קוראת נכון, יעל שוב האשימה את "החבר השמן שלי" ויוצריו (להלן: בן זוגי גודיס שניידר שהוא גם הבמאי והתסריטאי, ואנוכי) בניים דרופינג ספרותי שטחי וחסר גרביטס. בהחלט יכול להיות שככה זה יצא, או בפרפארזה על פאפא המינגוויי, יתכן שמעט מדי מהקרחון ביצבץ. אבל שמחתי שיעל שוב שמה לב לכתובית הספרים המצטלמים, ואני מעוניינת לטעון שלא רק שכל כותר שמוזכר בסרט שלנו מנומק, יש אפילו עקרון-על מארגן ואני יותר מששה לנצל את ההזדמנות לשטוח כאן את משנתי (וגם, כמובן, להמליץ שוב, על חולית).

ברוב המוחלט של המקרים, כשספרים מוצאים את דרכם למסך הקולנוע, השימוש בהם הוא אינסטרומנטלי גרידא:
1. כפרופס, מסת ספרים/ספרייה מפוארת – שמטרתה לסמן אינטלקטואל.
2. כמטאפורה ארס פואטית – הגיבור/ה יאבק בכתיבתו של ספר ששמו בדיוק כשם הסרט. עם תום הסרט הוא יצליח לסיים אותו (דרכים צדדיות, נערי הפלא ועוד).
3. השלישי והמעצבן מכל – הספר שיוזכר בסרט יהיה שיקוף ישיר וברור לסרט עצמו. לועס את התמה. למשל "רעש לבן" – ספרו של דון דלילו העוסק בהתפררות של חיי נישואין באמריקנה המגיח בסרטו של נח באומבך ":סיפור נישואים".

כתובית הקרדיט לספרים המצטלמים, מתוך "החבר השמן שלי" (צילום מסך)

הגישה הזו לא מכבדת ספרים או אנשים שאוהבים אותם אבל אחרי שנים בבית הספר לקולנוע, עשרים שנה של זוגיות עם קולנוען כזה או אחר, וצפיה בכל סרט שהוא עיבוד לספר מד"ב (כן, כן, טימותי שאלאמה והחלליות יפים נורא, אבל כל העומק והאפלה של "חולית" סורסה לרמת סרט דיסני), היא גם לא מפתיעה אותי במיוחד. אבל זו בהחלט הסיבה שנשבעתי בספרייה בת 4,200 הכותרים שלי (שמופיעה בסרט) שאם אי פעם יצא לי לעשות סרט, הוא יתייחס אחרת לספרים. הספרים שמופיעים ב"חבר השמן שלי" הם לא רק נקודת החיבור הראשונית והרגשית של הגיבורים, אלא גם קוד ללבם, סממן לעמדתם הרגשית ביחס לאהבה, מפה רגשית, אם תרצו.

ג'ימי הוא רומנטיקן ברמה של המאה ה-19. ולכן הוא קורא לא רק את "מלחמה ושלום" אלא גם ספרות "נשית" כמו "רומן קיץ" או "בלונדיניות ברגדורף", שהוא הספר הראשון שמופיע בסרט, והוא לא רק ספר צ'יק ליט מושלם, אלא גם ספר שמגולל את סיפור אהבתם של עיתונאית דיכאונית ובמאי נבוך.

בפעם הראשונה שפגשתי את גודיס, הנחתי שזו עוד פגישת עבודה עם עוד במאי אגוצנטרי, אבל אז הוא התחיל לצטט שורה של מייקל שיייבון, מהספר המופלא "נערי פלא" על מחלת חצות. הוא התחיל את הציטוט ואז נתקע, נבוך, ואני השלמתי את הציטוט והאוויר התחשמל ברגע.

סיפור שקרה באמת: מייקל שיבון חותם לליאת אלקיים וגודיס שניידר על העותק שלהם (צילום: ליאת אלקיים)

לאנשים שחיים בין הדפים למצוא מישהו שאוהב לקרוא כמוהם, אוהב לקרוא את מה שהם אוהבים, זה מעבר למרעיש. וכמו שאמר לי השבוע קולגה וג'נטלמן איש ספר: ראיתי סרט בנטפליקס, בשורה השנייה הבחורה דיברה על חולית ומיד תהיתי אם זה סרט פנטזיה. וכן, פחות גברים קוראים צ'יק ליט ופחות נשים קוראות מד"ב ואין דבר סקסי יותר לגיק סאפיוסקסואל מאישה בליפסטיק שקוראת מדע בדיוני ופנטזיה, כפי שיוכיחו שלושת האקסים שלי מ-8200. וזו גם הסיבה שג'ימי מחליט להתחיל עם הבחורה היפה במזרקה בכיכר. היא קוראת את אורסולה לה גוין. בדיוק הסיבה שהתחלתי עם העורכת שלי, נועה מנהיים. וגם היא כבר הייתה נשואה. וגם הוא חובב מדע בדיוני.

אני באמת לא סגורה על זה שיש משהו תבוני להגיד על "מלחמה ושלום" חוץ מ"וואו", אבל בסרט אליק דווקא אומרת שהיא לא אוהבת את תיאורי המלחמה. גם אני. אני גם מתעצבנת במיוחד מאנשים שיש להם פטיש ספרותי למלחמת העולם הראשונה או השנייה, אבל אני אוהבת במיוחד ספרי מדע בדיוני על מלחמה ("המשחק של אנדר", "צוערי החלל", "מלחמה לנצח") ובמיוחד, כמובן, את "חולית".

אנשים שחיים בין הדפים. מתוך "החבר השמן שלי" (צילום מסך)

וזה הרגע שאני לפחות חיכיתי לו. לדבר על "חולית". ב"החבר השמן שלי" מופיעים חמישה אזכורים שונים ליצירת המופת של פרנק הרברט. למשל, במשרד בניו יורק אליק לובשת טי שירט, שבו מופיע הלחש נגד הפחד שגם הוא מתאים במיוחד עכשיו: "הפחד הוא קוטל הבינה. הפחד הוא המוות הקטן המביא כיליון מוחלט. אעמוד בפני פחדי. אניח לו לחלוף סביבי ובעדי. וכאשר יחלוף על פני, אפנה את עיני רוחי ואראה את נתיבו. במקום שעבר הפחד לא יהיה דבר. רק אני אוותר" (אם עוד לא קראתם את "חולית", נסו להחזיק עד עמוד 70, אחר כך מבינים מה קורה. הציטוט הוא בתרגומו המופלא של עמנואל לוטם זצוק"ל שנפטר החודש. היה שלום ותודה על העקלתונים).

ואם כבר, אני מבקשת להסב את תשומת ליבכם לספר נוסף בסדרת חולית, "כופרי חולית". שמופיע בסרט בסצינה בחנות הספרים "הנסיך הקטן" (שגם היא עברה דירה מאז) ובו הרברט מרחיב ומתמקד בעולמן של בנות גשרית, מסדר של נשים מבריקות וקשוחות ממוקדות מטרה וידע.
ולא, הספר הזה אינו בחירה רנדומלית או שטחית.

יש ספרים שאומרים הכל. מתוך "החבר השמן שלי" (צילום מסך)

בנות גשרית נשבעות עם כניסתן למסדר שלא לתת לאהבה מקום בחייהן או לנהל אותן. למעשה, אליק היא בת גשרית ברמה הרגשית. מפוקחת. קרה. היא אולי נדלקת או נקראשת, אבל היא לא נרעשת ונרגשת מגברים או מנהלת את חייה בהתאם לליבה, אלא, כמו בת גשרית טובה, היא מחויבת לבחירות רציונליות ולשאיפה להשפיע ולהתקדם בעולם. יש לה תוכנית (ניו יורק) והיא דבקה בה. העמדה של אליק ביחס לאהבה היא דושית ופוסט מודרנית יותר מדיוויד פוסטר וואלאס, והיא מצהירה שהיא שונאת את אלנה פרנטה הסנטינמטלית אבל קוראת את הספר של החברה הגאונה שלי רנה ורבין, "איך כדאי לחיות", בו רווקות תל אביביות שעושות הרבה מרקוח.
מי ששולט במרקוח שולט בעולם.

ואגב, פול אטראידס, מגיח לעולם משום שאמו, ג'סיקה, בת גשרית סוררת, ממרה את פיה של האם הראשה של המסדר. הסיבה שג'סיקה פונה נגד המסדר, נגד אחיותיה, נגד תוכנית העל שהתוותה לאורך דורות והשבועה שהיא עצמה נטלה, להתעלם מאהבה – היא אהבתה הגדולה לדוכס לטו. כי אהבה היא היא קפיצת הדרך. ומה שהעולם צריך עכשיו. בעצם, תמיד.
וגם איזה ספר טוב באמבטיה גם לא יזיק. ואף מילה על "חירות" של ג'ונתן פראנזן.