והרי החדשות: התקשורת בוגדת בציבור. ואין לזה חיסון

אתמול לא היה סתם עוד יום שחור לתקשורת הישראלית. זה היה היום השחור מכל. בבוקר השתולל יולי אדלשטיין בכנסת וביטל את הרשות המחוקקת, תוך שהוא נאחז בכסא היו"ר כמו שיכור שמסרב לפנות את הבר. בערב הכריז היועץ המשפטי לכנסת ש"הדמוקרטיה נכה" ו"הכנסת מתה". והמהפכה הזאת לא שודרה בטלוויזיה.

הייתם חושבים שסיכול כזה של הרשות המחוקקת צריך לפתוח את המהדורות. בעיקר אם הוא מגיע אחרי בליץ של שיתוק הרשות השופטת, אישור במחטף של מעקב שב"כ אחר כל אזרחי המדינה ורגע לפני הטלת סגר כללי והעברת סמכויות אכיפה לצבא (וכל זאת, אגב, מטעם ממשלת מעבר שלישית שמכהנת ללא אמון הכנסת ובראשה נאשם בעבירות פליליות חמורות המנסה לחמוק ממשפט אחרי שהפסיד בבחירות). לעורכי המהדורות היו תוכניות אחרות.

טענה שנשמעה השבוע רבות היא ש"פוליטיקה לא מעניינת עכשיו את הציבור". אבל עיתונות אינה תוכנית כבקשתך ותפקידה אינו לדווח על "מה שמעניין את הציבור" אלא את מה שחשוב שהציבור ידע

זה בסך הכל סיפור די דרמטי. שינוי שיטת המשטר דה פקטו באופן לא דמוקרטי. תחילתה של הפיכה חוקתית. מפלגת שליט נצחי שדורסת את סדרי השלטון ומסרבת לפנות את מקומה כשהמנדט מהנשיא אינו בידיה. לאורך היום היו פה ושם עיתונאים כמו ברוך קרא ואביעד גליקמן שזעקו את עלבון הדמוקרטיה בטוויטר, אבל במרבית תוכניות האקטואליה ואתרי האינטרנט שמרו על טונים מינוריים, כאילו מדובר בעוד תרגיל פוליטי מסריח וסטנדרטי של ימי פוסט-בחירות. בטוויטר של חדשות 12 הסתפקו בציוץ אחד על הדרמה. ספק רב אם מי שאינו חי ברשתות החברתיות שמע בכלל בזמן אמת על המתרחש.

אלה הם ימים משונים, המציאות משתנה בקצב מסחרר, העולם צועד אל עבר הלא נודע. אפשר יהיה לטעון שמשבר הקורונה דוחק הכל הצידה. טענה שנשמעה השבוע רבות היא ש"פוליטיקה לא מעניינת עכשיו את הציבור". אבל עיתונות אינה תוכנית כבקשתך ותפקידה אינו לדווח על "מה שמעניין את הציבור" אלא את מה שחשוב שהציבור ידע. ואם מפלגת השלטון מסרבת להכיר בתוצאות הבחירות – די חשוב שהציבור ידע מזה. 

אם כך, באיזה עולם יתכן להיות שבשעה חמש מסביר אלון בן דוד ש"אדלשטיין ריסק את אבן הראשה של הדמוקרטיה הישראלית" בעוד אמנון לוי מהנהן מולו בנימוס, והנשיא פונה ליו"ר הכנסת ומתרעם על "פגיעה אנושה בדמוקרטיה" – וזה לא הנושא המרכזי של המהדורה? והרי לא חלו אתמול כל התפתחויות דרמטיות במשבר הקורונה. הוא יהיה כאן עוד זמן רב. מה שלא בטוח שאפשר לומר על הדמוקרטיה.

כשצחי הנגבי אמר לתמר איש שלום שהוא מזמין את כחול לבן להצטרף לממשלת חירום לאומית, אף אחד לא אמר לו, "היי, חבוב, הפסדת בבחירות ולא קיבלת מנדט, אתה לא מזמין אף אחד לשום דבר", כפי שכל עיתונאי מתחיל אמור היה לעשות

הכל היה מאוד מהוקצע במהדורות של 12 ו-13, הן לא התעלמו לחלוטין מההתרחשויות בכנסת ויונית לוי אפילו עטתה את המבע חמור-הסבר שהיא שומרת לאירועים חמורי-סבר בתולדות האומה, אבל בשתיהן קיבלו נציגי הליכוד זמן מסך נרחב לתעמולה נטולת הפרעות. וכשצחי הנגבי אמר לתמר איש שלום שהוא מזמין את כחול לבן להצטרף לממשלת חירום לאומית, אף אחד לא אמר לו, "היי, חבוב, הפסדת בבחירות ולא קיבלת מנדט, אתה לא מזמין אף אחד לשום דבר", כפי שכל עיתונאי מתחיל אמור היה לעשות. 

רגע אחרי שצחי הנגבי סיים לחרטט חופשי, נתקע הסטרים וחזר עם פרסומת: תשדיר תעמולה של הליכוד נגד כחול לבן, טינוף מחליא על יאיר לפיד, כאילו הבחירות עדיין כאן. הפרסומות האלה ממלאות את אתרי האינטרנט, שלטי החוצות בכבישים מפמפמים קמפיין שנאה והסתה שלא נגמר. איש באולפנים לא מציין זאת כשהכתבים המדיניים מברברים תעמולת ליכוד על ממשלת אחדות בראשות נתניהו. כמעט ואפשר לשכוח שהמנדט בכלל בידיים של גנץ. 

לקינוח מגיע עמית סגל, שופרו של נתניהו, בפינתו הקבועה שבה הוא מכריז כבר יותר משנה על פירוקה הקרוב של כחול לבן. בעולם מתוקן היה תופס אותו העורך הראשי לשיחה ומבקש ממנו לרתום את כישורי הפנטזיה שלו לסדרת מד"ב בנטפליקס. אבל מי שעוקב מקרוב אחר תקשורת המיינסטרים בארץ לא יכול להיות מופתע: המושכים בחוטיה לא מתרגשים מניסיון ההפיכה של נתניהו כי הם שותפים לו. בוגדים.