אנחנו יודעים מי תייצג את ישראל באירוויזיון. ואנחנו לא מרוצים

המרתון המטורף הולך ומתקרב לסיומו: בעוד שמונה ימים בלבד "הכוכב הבא לאירוויזיון" תגיע לתוכנית הגמר שבה יוכרע מי יהיה הנציג הישראלי לאירוויזיון. רבע הגמר היה אתמול (ראשון), חצי הגמר ישודר הערב וביום שלישי ה-6 בפברואר נדע כולנו מי הולך לנסות ולנצח את כל הסיכויים בשטוקהולם, שלושה חודשים מאוחר יותר.

>> רגע, אבל מה אם אור כהן היא נינט טייב ועדן גולן היא שירי מימון?
>> תקציר הריקאפ הקודם: תגידו ביי ביי לסיכויים שלנו באירוויזיון

אבל בדרך לרביעיית גמר, ממשיך תהליך הסינון – ואתמול שישה הפכו לחמישה: ליאן בירן, בת ה-16 בלבד, הודחה (תכף ניכנס ל"איך"), ומשאירה את הבמה לחמישייה שתתמודד בחצי הגמר: שי טמינו, דור שמעון, מיקה משה, אור כהן ועדן גולן. כן, גם אריק סיני בחוץ. עוד מעט נדבר גם על זה. אבל הפרק הזה, בעיקר, עמד בסימן החלטה הפקתית שנויה במחלוקת והיא "האתגר" – כל אחד מהזמרים נדרש להקדיש שיר לאדם יקר לו, וכל ביצוע ברבע הגמר ייקטע באמצע על ידי קליפ מרגש מטעם אותו גורם, שאחריו הזמר יצטרך להמשיך לשיר כשדמעות נקוות בעיניו.

משימה בלתי הגיונית. ליאן בירן, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

מדובר בהחלטה אכזרית מאוד – ובעיקר לא הגיונית. אם המטרה היא לבחון יכולות שירה ומופע, מה העניין בלייצר עוד מכשול, לחלוטין לא נחוץ, שמפריע להם במשימה הזאת? זה מרגיש פחות כמו משהו שבא מתוך "הכוכב הבא" ויותר כמו משימה ב"הישרדות" – רצון לבחון את הסיבולת האנושית ולאו דווקא את עצם היכולת שלך כזמר או זמרת. וזה עוד בלי לדבר על הציניות של לייצר התמודדות, ממש דו קרב, בין סיפורי חיים: מה גובר על מה? האחות שסבלה מעודף משקל או הסבא שמת?

ים של דמעות. דור שמעון, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

בכל מקרה, התכנית הזו שיקפה – לדעתי – את מצב הצבירה האמיתי של הצופים ושל כל המעורבים: פוסט טראומה. זה אמנם לא היה מפורש, והמלחמה כמעט ולא הוזכרה לאורך הפרק (רק בסוף – עם המחווה קורעת הלב לשלושת המועמדים שנרצחו בטבח הנורא בפסטיבל נובה), אבל אפשר היה לראות את זה בכך שכל ששת הזמרים בחרו להתמקד בתא המשפחתי – הם לא הקדישו את השירים לחברים, או לבת זוג, אלא נשארו בתוך הקן. הקדישו לאמא, או לילדים, או לאחות הקטנה או לסבא.

אהבה זה כואב. "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

זה שיקוף משמעותי למצב שבו כולנו היינו ונמצאים בו גם עכשיו, אוטוטו ארבעה חודשים בתוך הכאוס הזה: ניסיון לרפא חרדה. תחושה של ניכור וזרות מן העולם (תרתי משמע) ורצון להתמקד בד' אמותיך. לחפש את החום בחיבוק המשפחתי, כהתנגדות לקור (גם הפיזי) שבחוץ. בסוף, הבחירה בתא המשפחתי הבסיסי היא שמרנית מאוד – רצון להחזיר את כולנו חזרה אל הבסיס, אל הבית. אבל זו כנראה עוד תופעת לוואי של ה-7.10 – וגם היא כמובן מאוד הגיונית.

בכל מקרה, הציפייה מששת הזמרים הייתה "להיות חזקים": להמשיך ולשיר גם כשהדמעות חונקות. מי שעברה, גם את המבחן הזה, היא עדן גולן – שממשיכה במעמדה הבלתי מעורער כפייבוריטית של העונה הזאת. גולן הגיעה עם ביצוע לשיר המאוד אמריקאי "You Raise Me Up" של זמר בשם ג'וש גרובן, שהיה להיט סביב תקופת ה-11 בספטמבר בארצות הברית. בחירה לא מקרית; שיר דרמטי ואמוציונלי מאוד, שמדבר לקהל שמחפש בדיוק את הרגשות האלה.

אור כהן, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

גם בלי המניפולציה הרגשית, עדן גולן נשמעת אירוויזיון, נראית אירוויזיון וכנראה גם תגיע לאירוויזיון בסופו של תהליך. זה לא סתם שהיא לא ירדה מ-83% כל העונה; יש בה משהו מושלם. נקי מכל רבב. מבצעת עילאית, זמרת במלוא מובן המילה, שלא לדבר על המראה החיצוני שבוודאי מוסיף לה. התחושה היא שגולן נמצאת במשחק משלה – וקשה לראות מי יעצור אותה בדרך הבטוחה לזכייה.

אבל אני חושב ש"מושלם מדי", לפעמים, הוא גם לא מספיק טוב. ולכן הפייבוריטית האישית שלי היא הפוכה מגולן – שי טמינו. כי בניגוד לעדן גולן, שהיא מבצעת עילאית ומייצגת את השלמות, טמינו מייצגת את חוסר השלמות – את היכולת להודות כשקשה לך, לא להיות פיקס במאה אחוז, להתרגש ולבכות ולמעוד – אבל לשדר אותנטיות. בניגוד לגולן שהפציצה 90% ומעלה כל העונה, טמינו תמיד הגיעה ב"כמעטים" – תמיד עברה בקושי, תמיד נזקקה לשופט האחד שייתן את ה"כחול" כדי להמשיך. 

אותנטיות זו לא מילה גסה. שי טמינו, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

גם בביצוע הנהדר שלה ל"Il'l Stand By You" של הפריטנדרס (איזה שיר!), היא השיגה בסך הכל 72%. במשחק של "הכוכב הבא", עדן גולן כנראה תנצח – אני עדיין הייתי רוצה לראות את שי טמינו שם. את הפגיעות, אבל גם את הרגש האמיתי, ולא משהו שנראה כאילו יצא מתוך פוסטר. מרוב הניסיונות לרגש ולסחוט את בלוטות הדמע, אני מודה שקצת התקשחתי – אבל דווקא עם טמינו הצלחתי לדמוע. בגלל הנפילה והקימה והתחושה שיש משהו שמחבר.

אז חמישיית חצי גמר כבר יש, אבל כדאי להתעכב על עוד אירוע משמעותי שקרה השבוע: ההדחה של אריק סיני. הוא הפספוס הגדול של העונה הזאת. פספוס שנבע משמרנות הפקתית ומחוסר יכולת לחשוב מחוץ לקופסא. סיני הלך כל העונה על ביצועים שחשבת מראש שתשמע ממנו – כולל הדואט "שוב", שביצע יחד עם גלי עטרי בתכנית הדואטים שממנה הודח. היו לסיני שמונה ביצועים העונה – רק אחד מהם ("לפני שייגמר" של עידן רייכל") נכתב אחרי שנת 2000, וכולם היו בגבולות הנחת היסוד. "הכוכב הבא" לא לקחה את סיני לעבר המוזיקה של היום ונוסטלגיה היא בסופו של דבר אולי מוצר נחמד לשווק לצופים – אבל לא משהו שיחזיק מעמד בתוך תחרות מוזיקלית.

לחפש את החום. מיקה משה, "הכוכב הבא" (צילום מסך: קשת 12)

אז זהו. בסיומה של עונה פתלתלה ומשוגעת, עם מלחמה בדרך, כבר אפשר לראות את הגמר באופק. החמישייה שתעלה הערב לחצי הגמר – ארבע נשים וגבר אחד – מגיעים מתוך השטאנץ שהעונה הזאת ייצרה. זמרים גדולים ודרמטיים, עם קולות עצומים, שמחפשים לרגש ולהדמיע את הקהל. עכשיו רק נשאלת השאלה האם המתכון הזה ירגש גם את האירופאים. יש לנו ניחוש.