מייק דרופ: אלו הם מופעי הסטנדאפ הטובים ביותר של העשור האחרון

John Mulaney – The Comeback Kid

ג'ון מולייני נראה כמו לחם לבן ומתלבש כמו קומיקאי משנות ה-50, אבל זה מראה מתעתע. כי מאחורי חזות הקומיקאי-לבן-סטרייט הגנרית, מסתתר ראש חרדתי חד עם שפה ייחודית רק לו, קול מעורער בדיוק במידה וראש שלא מפסיק לפקפק בעצמו. כשהוא רותם את כל התכונות האלו יוצא לו ספיישל מבריק ושובה לב כמו זה. כשהוא לא, יוצא הרס עצמי. אז אנחנו מעדיפים בהרבה את הספיישל הזה, ולו רק בזכות הסיפור הנהדר על קלינטון, ובעיקר – איך מולייני יודע לספר אותו כל כך טוב.

Neal Brennan – 3 Mics

הסיפור של ניל ברנאן בתעשייה הוא אחד המוזרים. הוא פרץ כחבר של דייב שאפל והכותב הראשי של השאפל שואו, וכך צבר אהבה גדולה בקרב קהל אפרו-אמריקאי, אבל את קריירת הסטנדאפ שלו התחיל בגיל די מאוחר. והוא בכלל התגלה בתור סטנדאפיסט מריר ודיכאוני – היפוך מוחלט מחברו שאפל. כשהוא השתעמם גם מזה, הוא החליט לשבור פורמטים של סטנדאפ, כשהספיישל "3 מיקרופונים" הצליח להיות מקורי מאוד, וגם הצדיק את הפורמט הייחודי. בחלל שבין מופע אישי לסטדנאפ, ברנאן הצליח לחצוב את הדרך שלו, להיות מעמיק ומחכים, אבל גם להשאיר את הפאנצ'ים הדבילים בפנים.

>> מה מצחיק: העולם במשבר. הקומדיה במשבר. כל בדיחה היא סכנה

Bo Burnam – Inside

כולנו קצת התחרפנו במהלך הקורונה. חלק הפכו לקונספירטורים, חלק למדו להכין מחמצת (מה קרה עם זה בסוף?), אבל רק בו ברהאנם הפך את ההתחרפנות שלו לספיישל סטנדאפ מהפכני. הדעות על איכות הספיישל הזה עדיין חלוקות, אבל קשה שלא לראות את היצירתיות, הכישרון וההברקה שבליצור ספיישל סטנדאפ בלי קהל, לבד בבית במהלך מגיפה עולמית, ולעשות אותו יצירה שמצליחה לחבר אנשים ביחד לרגע דיגיטלי מוזר ומצחיק אחד. ניצול מקסימלי של הסיטואציה.

Sarah Silverman – We Are Miracles

האמת הפשוטה היא שאנחנו מתגעגעים לשרה סילברמן – ששחררה רק שני מופעים בעשור האחרון (אבל למרבה המזל, יוצאת לסיבוב הופעות עם מופע חדש ממש בימים אלה). למרות לא מעט רגעים מוצלחים גם במופע החדש יותר, A Speck of Dust, המופע המוקדם יותר מהשניים, We are Miracles, קבע את מה שהפך בהמשך העשור לטרנד משמעותי עבור קומיקאים מצליחים – לצלם את המופע שלהם לא באצטדיון או באולם ענק בשביל להראות בדיוק עד כמה הם מצליחים, אלא להיפך, להופיע מול כמה עשרות אנשים (לואי סי.קיי עשה את זה ב-Live at the Comedy Store, עזיז אנסרי ב-Nightclub Comedian, ריי רומנו ב-Just Here Around the Corner), לחזור לשורשים, לא להידרש לצחוק של עשרות אלפי אנשים כשאת מספיק בטוחה ביכולת שלך להוציא אותה כמות רעש גם מ-40 ומשהו צופים בני מזל. סילברמן הייתה הראשונה בטרנד הזה וכנראה גם זו שביצעה אותו הכי טוב.

>> סתם צחקנו: מצעד 20 סרטי הקומדיה הכי טובים בעשור האחרון

Patton Oswalt – Annihilation

אם תצפו בטריילר שנטפליקס שיחררו לקראת הספיישל הזה מ-2017, תטעו לחשוב שמדובר בעוד קומיקאי שזועם על נצחונו של טראמפ ולחוץ מהתנודות החברתיות. מי שמכיר את פאטון אוסוולד המצחיק מלפני ידע שבטוח יהיו כמה בדיחות גיקיות מבריקות על באטמן. אבל גם מי שעקב אחר סיפור חייו של אוסוולד, וידע שהספיישל הזה הוקלט שנה אחרי מות אישתו מסרטון, לא יכל לצפות עד כמה החצי השני של הספיישל הזה כואב, מרגש, מצחיק, נוגע, שובר לב ובעיקר יפה.

Louis CK – Oh My God

לסטנדאפיסטים מעטים, אם בכלל, היה רצף של מופעים קלאסיים כמו זה שהיה ללואי סי.קיי בין 2007 (Shameless, איתו הוא פרץ באמת) ועד ל-2013 עם Oh My God. אחר כך היו לו צמד מופעים פחות מוצלחים ומה קרה איתו אחר כך כולנו יודעים. לרבים זה העביר את החשק לראות את הסטנדאפ שלו, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שבמשך כמעט עשור, סי.קיי שלט בכיפת הקומדיה באופן בלתי מעורער. Oh My God הוא כנראה הטוב, החכם והמתוחכם שבמופעים שלו, שמגיע לשיא עם הקטע הקלאסי "Of Course… But Maybe", שמדגים את החשיבה המפותלת שלו ואת הקשב שלו לשפה כשהם בשיאם.

>> אם העולם מצחיק, אז למה הסטנדאפ האלטרנטיבי במשבר?

Maria Bamford – The Special Special Special

כולם יכולים לספר בדיחות קרינג', בטח, זו לא חוכמה גדולה, ובעשור האחרון זה בדיוק מה שמרבית הקומיקאים עשו. אבל יש לפתוח את הפינות הכי מביכות בחיים שלך באופן מבוקר ומתוכנן על הבמה, ויש לעשות את מה שעשתה מריה במפורד, שזה פשוטו כמשמעו לפתוח בפני הצופים את הפינה הכי אינטימית בחיים שלה. את The Special Special Special שלה היא הקליטה מול שני צופים בלבד – ההורים שלה, בסלון הבית שלהם. כלומר, יצרה עבור עצמה באופן מבוקר ומתוכנן תנאים למופע מצולם שרוב הסטנדאפיסטים לא מעזים לדמיין אפילו בסיוטים שלהם: זו ההופעה שלו, באו רק שני אנשים ואלו ההורים שלך.

Michelle Wolf – Nice Lady

ההופעה המגה-ויראלית של בוגרת ה"דיילי שואו", מישל וולף בארוחה החגיגית של תא העיתונאים של הבית הלבן ב-2018 – אירוע שהוא בדרך כלל רוסט של הנשיא המכהן בנוכחות הנשיא המכהן, אבל כמובן שדונלד טראמפ לא הגיע – הפכה אותה לכמה שבועות לקומיקאית הפוליטית הכי מדוברת בארצות הברית, והזניקה אותה ללייט נייט סאטירי-פוליטי משל עצמה בנטפליקס (שלא האריך ימים). אבל וולף במיטבה דווקא כשהיא מדברת – וכן, זה הקול האמיתי שלה, כפי שהיא מדגישה בכל הזדמנות – על דברים אישיים. הכי אישיים. כן, היא מדברת המון על אברי מין כאן, וזה כל כך הרבה יותר מצחיק – ונראה שגם כל כך הרבה יותר מעניין ומצחיק אותה – מהנשיא הקודם, הנוכחי או הבא.

>> להוציא את ה"קומי" מה"קומיקס": למה סרטי מארוול נהיו כל כך רציניים?

Anthony Jeselnik – Thoughts & Prayers

אנתוני ג'סלניק הוא נקודת הקצה של שתי מסורות קומיות ותיקות: הוואן-ליינרס, והומור שחור. בסגנון הדד-פן האופייני לו, הבלונדיני הגבוה והקצת רובוטי מפיל פאנץ' אחר פאנץ' שנועד לזעזע באופן קומפולסיבי שילד בן 3 שאומר "קקי" לגננת. לפעמים זה עשוי לעלות על העצבים, ואין ספק שג'סלניק לפעמים יכול להתיש – אבל הספיישל הזה מצליח להלך במדויק על הקו שבין להתריס ללהצחיק. מעבר לזה, המעבר שלו לביטים ארוכים יותר בהחלט שובר את הפורמולה, ומצליח לגבש את המופע המוצלח ביותר שלו, כפי שמוכיח הקטע שנתן את השם לספיישל.

Norm McDonald – Hitler’s Dog, Gossip & Trickery

האבידה הגדולה ביותר של עולם הסטנדאפ בעשור האחרון הייתה ללא ספק המוות של נורם מקדונלד, רק בן 61, מהלוקמיה ממנה סבל לסירוגין מאז 2013. את מופע הפרידה שלו, Nothing Special, הוא הקליט לבד בבית, מול מיקרופון, זמן קצר לפני שנכנס לבית חולים בפעם האחרונה – למרות שהוא היה לא גמור, כדי שישאר תיעוד של החומרים במידה ולא יחזור. אבל בשביל לראות את מקדונלד במלוא הדרו כקומיקאי צריך ללכת דווקא למופע המלא שהקליט בנטפליקס שנים ספורות קודם לכן, עושה את מה שהוא יודע לעשות הכי טוב: עומד מול קהל ומספר בדיחות. וזה היה היופי אצל מקדונלד: אלו לא היו סיפורים, לא תובנות, לא נאומים פילוסופיים. כלומר, בבדיחות שלו הייתה יותר פילוסופיה מאשר בעשרה מופעים אחרים – אבל אלו תמיד היו קודם כל בדיחות.

Chelsea Peretti – One of the Greats

רוב הסיכויים הם שאתם מכירים את צ'לסי פרטי מהתפקיד האדיר שלה ב"ברוקלין 99" (כשהיא עזבה את הסדרה, גם כל השאר התדרדר מיידית), אבל כאן היא חוזרת לשורשים שלה: סטנדאפ-בואכה-אימפרוב שכל הזמן משחק עם הפורמט. היא מצחיקה מאוד גם כשהיא סתם מספרת את הבדיחות, אבל כשהמצלמה מתחילה לחתוך לקהל הצוחק… דווקא שם מתחילות לקרות ההפתעות האמיתיות של השעה המצוינת הזאת.

Gary Gulman – The Great Depresh

המופע היפהפה, השובר מצחוק וקורע הלב של גארי גולמן מספר את כל סיפור חייו תוך כדי שהוא עוצר על תחנות מרכזיות בהתפתחות הדיכאון הקליני ממנו סובל מילדות. אם לא ראיתם את זה, יש מצב שגלגלתם עיניים עכשיו: אוקיי, עוד ליצן מדוכדך? עוד מישהו שלא ממש סגור על איך להצחיק אז הוא עושה סטנדאפ עצוב? ודאי שלא. זה גם מופע סטנדאפ, על האמא היהודיה שלו, על הניסיון שלו להפוך לשחקן בייסבול מקצועי בנעוריו, על מיליניאלז, על מה לא. הדמעות הן רק בונוס.

Nick Kroll & John Mulaney – Oh Hello

זה לא בדיוק סטנדאפ, חוץ מאשר במובן שזה מצחיק נורא וזה קורה על במה מול קהל. זו לא הצגה קומית, כי אין עלילה ולא בדיוק דמויות (אבל כן פרסונות), למרות שניק קרול וג'ון מולייני מופיעים כאן כשהם מחופשים לשני קשישים ניו יורקים זעפנים. זה לא מאולתר, אבל נראה שלפעמים זה קצת כן. זה מערכון באורך שעה וחצי שלא משעמם לשניה. זה פשוט "Oh, Hello!": פרודיה על תיאטרון ועל אנשים שאוהבים תיאטרון, חגיגת מבטא ניו יורקי מוגזם, המון בדיחות על יהודים וכמות מזעזעת של סלט טונה.

Bill Burr – Live at Red Rocks

מה עוד אפשר להגיד על ביל בר, האיש שעשה בעשור הזה טרנספורמציה מדהימה מקומיקאי מאוד מצחיק, מאוד כועס ומאוד לא פוליטיקלי קורקט לקול ייחודי, שונה, אישי, מרגש – ועדיין, הכי מצחיק, הכי כועס והכי פוגעני? ב-Live at Red Rocks בר משלים את המהלך שהחל במופע הקודם Paper Tiger (עמו גם הופיע בישראל): מבלי לוותר על מילימטר מהפרסונה הפרובוקטיבית שלו, מבלי להפסיק לצחוק על כולם (כן, בהחלט גם על פמיניסטיות), הסטנדאפ של בר כאילו עבר שיפוץ בו שברו קיר ומאחוריו התגלה עוד בית שלם. הוא עדיין מצליח לשחק באופן מושלם את האיש הכי אטום אבל גם לחשוף עד כמה הוא רגיש (דבר שכולם חשדו בו, אבל לא היו לו הוכחות רשמיות) וגם לדבר בצורה חשופה מאי פעם על השורשים של הכעס שלו. מופע מושלם.

Dave Chapelle – Sticks & Stones

למרות הבאקלאש ההולך ומתגבר בשנים האחרונות אל מול דייב שאפל, קשה להתכחש לעובדה שהוא הקומיקאי הכי גדול, משפיע וחשוב בעידן הנוכחי. ובתכלס, מי שלא יסכים שהוא גם גאון, פילוסוף ואחד האנשים המצחיקים עלי אדמות, הוא סתם הייטר. תאהבו את מה שיש לו לומר או תחשבו שהוא הומופוב מיזוגן חשוך, כדאי מאוד להקשיב לו. כל המופעים שלו מאז הקאמבק שווים צפיה – חלקם הרפתקנים יותר, חלקם בכלל מרגישים כמו סיפור טוב בלי פאנצ'ליין של ממש – הספיישל הזה (שתורגם בנטפליקס ל"צוחק איתכם") הוא המגובש והאחיד ביותר שלו, עם רגעים מבריקים ששואבים מלהטוטי השפה של קרלין, דחיקת הגבולות החברתיים של פראייר, החיוך של אדי מרפי ויכולת הניתוח של סיינפלד. זה גם הספיישל שמצליח לגבש את האג'נדה שלו למשפט אחד, שמגיע אחרי פאנץ' מתריס במיוחד: "תזכרו – אתם אלה שהקלקתם על הפרצוף שלי".

Fortune Feimster – Sweet & Salty

אחד הקולות החדשים הכי רעננים בסטנדאפ האמריקאי, פורצ'ון פיימסטר (איזה שם שכיף להגיד. שם של דמות בסיטקום אייטיזי על נערה חצופה אבל טובת לב) מספרת סיפורים על עולם שמרגיש רחוק נורא עבור המאזין הישראלי הממוצע – בעיקר על הילדות והנעורים שלה בדרום ארה"ב, וכמובן שיש לה את המבטא המתאים – אבל גורמת להם להרגיש קרובים, מוכרים ומקומיים. שימו לב שהמופע הזה משום מה נפתח בעשר דקות חלשות למדי שכמעט עושות חשק לוותר עליו, ואז פתאום מזנק והופך לחגיגה של צחוקים. קצת סבלנות ואתם שם.

Bret Kreisner – The Machine

ברט קריישר הוא כדור הריסה אנושי. דבר שמנמן, גס, רועש עם לוק של פראט-בוי מזדקן ומנטליות תואמת. רק שאצלו קרה איזה נס לא ברור – אולי מכת ברק, אולי קללה צוענית – ונער הקולג' הזה כאילו גידל בן רגע מודעות. המודעות העצמית הזו היא הכח המניע של הספיישל הזה, ובין אבחנות די מבריקות על תרבות המסיבות וכמובן שפע של הומור עצמי על כמה שהוא דביל, אתם מגלים תוך כדי שאתם די מתים על הטמבל הזה. ואז מגיע הסיפור שנתן לספיישל, ולקריישר עצמו, את השם "המכונה", וזה באמת אחד מסיפורי הסטנדאפ הכי מצחיקים שתשמעו.

Tig Notaro – Happy to Be Here

הקריירה של טיג נוטרו קיבלה דחיפה בזכות סט אגדי שהקליטה יום אחרי שגילתה שהיא חולה בסרטן השד. המופע הזה היה מצוין, אבל הוא היה קצת מטעה לגבי מה מצחיק בטיג נוטרו בדרך כלל – כי לרוב ההומור שלה הוא לא אישי בכלל. זה מופע קצת איטי, ההגשה של נוטרו יבשושית בכוונה, והיא נורא אוהבת תבניות וחזרות. היא נורא אוהבת תבניות וחזרות. אי אפשר באמת להסביר למה הכוונה מבלי לספיילר את קטע הסיום האפי של המופע, שמתחיל כמו הכנה לקטע סיום סטנדרטי, דופק מיד פנייה שמאלה, משחק ביד אמן עם הציפיות והסבלנות של הקהל ומסתיים ב… בקיצור, היא נורא אוהבת תבניות וחזרות.