סוכריות צבעוניות של פעם וקרן אור של קסם. העיר של ניר שטראוס

ניר שטראוס הוא שחקן, משורר ויוצר זוכה פרס שר התרבות, נולד וגדל בתל אביב, מלווה ומלמד אנשים ליצור מופע לבד על הבמה – הגשמת החלום משלב הרעיון ועד להפקה מלאה – וגם יזם פרויקט "קצרנטו" בפסטיבל תיאטרונטו. פסטיבל תיאטרונטו ה-33 להצגות יחיד יתקיים בחול המועד פסח, בין התאריכים 17-18 באפריל בעכו העתיקה ובין 23-25 באפריל ביפו העתיקה. הפסטיבל, בניהולה של גילה אלמגור אגמון יציע 6 מונודרמות חדשות במסגרת התחרות, שתי הצגות אורחות ועוד 8 הצגות קצרצרות (עד 15 דק') במסגרת מסלול  ה"קצרנטו" שיזם שטראוס. כל הפרטים והכרטיסים כאן

>> קבב שמוחאים לו כפיים והדבר הכי חשוב. העיר של עומר שיזף
>> מאורת קריוקי לשיר בה "תרקוד" ומקום לא משופץ. העיר של ניסן שור

1. גלידה מונטנה

נכון, היא נסגרה. אבל זה הדבר הראשון שעולה לי לראש. אני הולך עם סבא שלי לנמל תל אביב לגלידה המיתולוגית, רק כדי לקבל קצפת. אני זוכר את הזוג המקסים שניהל את מונטנה, לפעמים היינו רק סבא, אני והם עד השעות הקטנות של הלילה. המקום הזה היה שילוב של נוסטלגיה וסוכריות צבעוניות.

2. שדרות בן גוריון

אחד המקומות הכי יפים בתל אביב שגורמים להשראה בלתי מוסברת (לא שצריך הסברים להשראה). השדרה הפכה לאחרונה לתערוכת אוצרות מדהימה – מוזיאון יפהפה באמצע שדרה. קסם במרחב הציבורי שהוא קרן אור בתקופה הזאת. אני מטייל שם "במקרה", אבל ממליץ בהחלט לעשות את זה גם לא במקרה.

קסם מיוחד. שדרות בן גוריון (צילום: shutterstock)

3. אקטור סטודיו

"חדר כושר" לשחקנים. ממש ככה. הקימו את זה אמנון מסקין ז"ל ועודד קוטלר, שתפס אותי במדרגות בית הספר שאבוא לאקטור סטודיו. פעם זה התרחש בסטודיו של 'סדנאות הבמה' והיום זה קורה כל שבוע בצוותא תל אביב. באתי, ראיתי, נשארתי.

4. רחבת מרכז אריק איינשטיין

בקורונה, כשהכל היה סגור, ומסיכות וריחוק חברתי וכל הכיף ההוא – הופעתי עם הצגת היחיד שלי ל-20 איש עם מסיכות בחוץ ברחבה של המרכז הקהילתי, וזה היה אחד הימים הכי מרגשים בחיים שלי. אני אוהב לשבת שם, לשתות קפה ולחשוב. כיף לחשוב שם. דב הוז 16

אריק היה אוהב את זה. מרכז קהילתי אינשטיין (צילום: נועם רון)

5. תיאטרון יפו

התיאטרון שגיליתי בתקופת לימודי המשחק בסמינר הקיבוצים כשביימתי בתור סטודנט בפסטיבל תיאטרונטו. היום זה תיאטרון עם יצירות שפשוט לא רואים בשום מקום אחר, רואים משם את הנוף הכי יפה של יפו ולא משנה באיזה יום הגעתם לשם. בצהריים – כולם עוצרים הכל ואוכלים יחד צהריים. אין הרבה מקומות שנותנים במה לקולות משמעותיים שלא נשמעים במיינסטרים, ויחד עם זאת מאפשרים מפגש להרבה סוגי קהלים. כבוד עצום להציג את היצירות הקצרות של תיאטרונטו בתיאטרון יפו. מפרץ שלמה 10 

מקום חשוב ואמיץ. תיאטרון יפו (צילום: לילי עובדיה)

מקום לא אהוב בעיר

בכל החלק של העיר שנמצא אחרי גשר הירקון (זה שכולם קוראים לו "לא תל אביב") חסרה תרבות לדור שלי. נכון, יש שם יותר פארקים וגינות מטופחות, אבל בשביל לראות משהו טוב צריך להיכנס לתוך תל אביב. יש בצפון העיר קהל שצמא לזה, רק צריך להרים את הכפפה. אני זמין בווטסאפ.

סליחה, מישהו ראה כאן תרבות? צפון תל אביב (צילום: שלומי יוסף)

השאלון 

איזה אירוע תרבות מהזמן האחרון סידר לך את הראש או פתח לך את הלב?
צפיתי בשלמה בראבא במונודרמה קצרה חדשה שעולה ב"קצרנטו" אותו יזמתי לפסטיבל תיאטרונטו, המחזה של מיכל אהרוני (שלרוב בכלל כותבת סאטירות מושחזות) על פי סיפור אמיתי על גיבור, גם הוא שלמה (שלמה רון) מקיבוץ נחל עוז, שהחליט להקריב את חייו כדי להציל את משפחתו. אשתו של בראבא, שמר גאון, מביימת אותו, והאישי שזור בתוך הסיפור הבימתי המטלטל. לצפות בו, באחד מהסיפורים העוצמתיים שהולידה המלחמה הארורה, פותח לי את הלב, מרחיב את התודעה ומעניק בית ספר אדיר לצניעות.

שלמה בראבא, "שבת בבוקר" (צילום: ז'ראר אלון)

איזו יצירה נתנה לך כוח, תקווה או השראה מאז פרוץ המלחמה?
"איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים". יצירה קצרה שנולדה מתוך מחזה מדויק ומבריק של מאיה ערד-יסעור, ובביצוע שחקנית תיאטרון גשר מיכל ויינברג. באמצעות גופה של ויינברג והמילים של ערד-יסעור בבימוי בינלאומי של הבמאית ספיר הלר – נוצרת חוויה שהיא כולה מאבק פנימי עצום, שלוכד את הקהל בכיסא ולא מאפשר לו להפסיק לשאול שאלות. ראיתי את זה לפני הרבה זמן, ועדיין נשארה בי היצירה הזאת. אנושית, חשופה ומטלטלת.

לאיזה ארגון או מטרה אתה ממליץ לתרום או להתנדב בזמן הזה?
כל דרך לשמח פגועי מלחמה, מפונים, משפחות חטופים – חשוב מאוד לתרום. בתחילת המלחמה הייתי בצוות ניהול של מערך התנדבות ארצי של למעלה מ-450 אמנים, וראיתי בעיניים מה זה עושה לנפש. אנחנו חייבים לקום מזה. הטראומה עמוקה ואינסופית, אנשים עוד לא חזרו לביתם, אנשים עוד לא שבו מעזה – חייבים לשמור על הנפש. כל דרך לסייע בכך מבורכת.

מי התל אביבי.ת שהכי צריך להרים לו/לה כרגע?
הוא לא מתל אביב, אבל הוא לא יוצא לי מהראש. אור לוי, חטוף, אשתו נרצחה בידי חמאס ויש לו ילד בן שנתיים. שמעתי שמספרים לו שאבא הלך לאיבוד. זה קורע לי את הלב. אלמן חטוף, תינוק בארץ, איך אפשר לתפוס שזאת המציאות?

מה יהיה?
אני לא יכול לדעת מה יהיה, אני יכול רק לשאול אם נצליח לרפא את האבל הזה שאנחנו מתחילים להפוך אותו לנורמלי. בתור אמן, ביחיד או באנסמבל של אמנים, אני מקווה שלא נחשוב יותר איך להתחנף לקהל אלא איך להגיע אליו באמת, ולספר את הכאב העמוק של כל אחד שמבלי לשים לב הופך להיות אוניברסלי בעקבות כל מה שעברנו. הכל נכנס לפרופורציות.