ציר התקווה: על הדרך הקצרה בין כיכר הדמוקרטיה לכיכר החטופים
צאו לכיכר החטופים, צאו לגשר בגין, צאו לצומת קפלן-עזריאלי. שלושת מוקדי המחאה קרובים זה לזה לא רק פיזית, הם הציר שמחבר את המאבק על הזהות הישראלית והיהודית שלנו, בדרך למדינה שבה אנחנו רוצים לחיות. והם הדבר היחיד שיכול לעצור ממשלה עיוורת שמפקירה את כל אזרחיה
מי שניסתה לחצות את כיכר הדמוקרטיה (לשעבר צומת עזריאלי) במוצ"ש בשבועות האחרונים בוודאי שמה לב שמחאת קפלן "חזרה". אבל האם היא באמת "חזרה"? מתחילת שנת 2023 ועד שבעה באוקטובר, רחוב קפלן הפך להיות הסמל של המחאה הכי רחבה, עקשנית ורועשת שהמדינה ראתה בעשורים האחרונים – המחאה לעצירת ההפיכה המשטרית ולשמירה על הדמוקרטיה הישראלית. בשבעה באוקטובר, במקום להתכונן למוצ"ש ה-40 למאבק, התעוררנו למציאות של פלישה, מלחמה, מדינה בקריסה וארגוני מחאה שהפכו ברגע לארגוני סיוע אזרחי.
>> הדם על הידיים: קשת 12 ורשת 13 הפסיקו לנרמל את המצב. מאוחר מדי
>> זה היה ערב קשה ומרגש. מוזר לחזור מעצרת הגאווה עם מועקה כזאת
ההפגנות שנראות בימים אלה בכיכר הדמוקרטיה שונות מאלה שהביאו בשיאן יותר מרבע מיליון איש לצומת הזאת: הן התחילו בדצמבר ברוטשילד 1 בקריאה לממשלה לקחת אחריות, המשיכו לרחבת הבימה וקראו לבחירות בהקדם האפשרי והתקדמו לרחוב קפלן. כשכמות המפגינים גדלה משבוע לשבוע ירדנו אל הצומת בין קפלן לבגין.
במקביל להפגנות האלה התקיימו מדי שבוע עצרות של מטה משפחות החטופים בכיכר החטופים ברחוב שאול המלך, ובמקביל הפגנות של משפחות חטופים מחוץ לשער בגין של הקריה, שבעקבות חוסר התקדמות בהחזרת החטופים מאז העסקה הראשונה, הלכו והפכו זועמות יותר ויותר. בתגובה, ראינו את המשטרה דוחפת, מכה, עוצרת, ומפעילה פרשים ומכת"זיות נגד משפחות חטופים ואפילו נגד חטופות ששוחררו.
ארבעת המיקומים האלה – קפלן פרק א', קפלן פרק ב', גשר בגין וכיכר החטופים בשאול המלך – קרובים זה לזה לא רק במובן הפיזי. כולם נוגעים במהות דומה –
הדרישה שהממשלה תראה את האזרח הקטן. את היחיד.
המאבק נגד ההפיכה המשטרית היה כל כך עיקש, כי היה ברור לכל מפגין ומפגינה שהשלב הבא אחרי דריסת מערכת המשפט והאיזונים והבלמים יהיה שחיקה מהירה ודרמטית של זכויות: זכויות אדם, זכויות אזרח, זכויות להטב"ק, זכויות נשים ועוד. הרבה אזרחים קטנים התאגדו כדי לעצור את זה. המאבק להתפטרות הממשלה ולבחירות עכשיו דורש מחברי הממשלה לשמוע את זעקתם של כל הישראלים שאיבדו את האמון בממשלה, ודורשים מנהיגים חדשים שיובילו את הבנייה והתיקון.
למרות שהעצרת בכיכר החטופים מתרחקת מפוליטיקה, היא מציגה באופן קבוע, בולט וכואב את ההפקרה המוחלטת של אלפי אזרחים ותושבים ישר לידי החמאס. ההפגנה בשער בגין זועקת את המשך ההפקרה והיעדר עסקה. כל המאבקים האלה הם כנגד סימפטומים שונים שנובעים מאותו חולי – ממשלת ישראל הפסיקה לראות אזרחים מול עיניה והתחילה לראות נתינים. לא מעניין אותה אם הם רוצים לשמור על הזכויות שלהם, אם הם דורשים לחיות בביטחון או אם הם היו רוצים לדעת שהמדינה שלהם תגן עליהם בכל מצב, גם כשהם בשבי האויב.
הדבר היחיד שיעצור את העיוורון של הממשלה ויביא ממשלה אחרת, שרואה כל אחד ואחת מאיתנו – זה הפגנות המונים נחושות ועיקשות שקוראות להחזרת החטופים ולבחירות עכשיו. הדרך בין קפלן לבגין קצרה יותר מכמה מטרים בודדים של הליכה. היא הציר שמחבר את המאבק על הזהות הישראלית והיהודית שלנו. היא ייצוג של המדינה בה אנחנו רוצות ורוצים לחיות, מדינה בה ערך חיי אדם הוא מעל הכל, מדינה בה זכויותינו שוות וחשובות, מדינה בה נבחרי הציבור מבינים שנתנו להם מנדט להגן עלינו ולא על עצמם. מדינה ורודה.
>> נדב גת הוא פעיל החזית הוורודה, תנועת המחאה שצובעת את ההפגנות מאז מחאת בלפור ונותנת להן ביט של דור שלם שדורש עתיד ורוד