הפרות הקדושות: תזללו כבר קינוח לפני הארוחה, כמו אנשים בוגרים

אנחנו אנשים בוגרים, משלמים שכר דירה, משלמים ארנונה לחולדאי, מפרידים את הזבל שלנו לפחים בשלושה צבעים, לא הולכים בנתיב אופניים כי אנחנו לא מפלצות, מרימים ת'קקי של הכלבה, משאירים 12 אחוז טיפ למלצר אם אנחנו קמצנים, 15 אחוז אם בא לנו להסתכל על עצמנו במראה. אנחנו מתחזקים משק בית (גם אם בתנאי תברואה מפוקפקים), מתחזקים מערכת יחסים מספיק ארוכה עם סוחר הסמים כדי לדעת לא לפנות אחרי כניסת שבת. אנחנו חיים ומתפקדים בעיר הזאת, אפילו יש לנו זכות הצבעה, בינתיים. מותר לנו לבחור. אז למה שלא פאקינג נבחר לאכול קינוח לפני האוכל?

בואו נגיד את האמת: אחרי מתוק בא מלוח. מתוק משאיר אפטר טייסט חמצמץ וזה פחות קול להתנשק ככה. אז למה, בעצם, אנחנו צריכים לעבור ארוחה שלמה כדי להגיע לדובדבן שבקצפת? אגב עוד שקר שסיפרו לנו, מה פתאום שפרי יהיה מעל קצפת? באיזה עולם?

כנסי לפה שלנו לפני שיהיה בו קולורבי מפוחם. עוגת גזר של מגזינו (צילום: ברק כהן)

>> הפרות הקדושות של תל אביב: פודיז
>> הפרות הקדושות של תל אביב: לימון במים
>> הפרות הקדושות של תל אביב: אוכל בפיתה

אנחנו לא צריכים לעבור דרך מיני ירקות ביושבם כמטבוחה או קטניות באמתלה של חומוס, כשכל מה שבא לנו, דבר ראשון, זה לדחוף לפה עוגת גזר של מגזינו. אנחנו לא צריכים לחכות ארוחה שלמה כדי לאכול פאקינג צ'יז קייק ברומנו. אנחנו במילא חיים בעונש, ואנחנו רעבים עכשיו. במקום לתקוע לחם עם רסק, בואו נקרא לגלוטן בשמו – סוכר. עכשיו בואו נאכל אותו בצורה שמאדירה אותו: בצק עם נוטלה, קראק פאי, כנאפה פיסטוק. בלי להתבייש ובלי לחכות שתיים שלוש מנות. אחר כך, כשנהיה רגועות, נהיה הרבה יותר פנויות לבצק בשמן כמהין.

פתיח מושלם לכל ארוחה. קראק פאי של קלארו (צילום: יהונתן בן חיים)

מחקרים מדעיים, לא כאלה שהמצאנו, כאלה שערכה פרופ׳ ברברה רולס מאוניבסיטת פנסילבניה שחקרה את הנושא 40 שנה, גילו שככל שנאכל יותר ממשהו, כך נאהב אותו פחות. כך נוצרת תחושת שובע, לכאורה. עד שמגיע הקינוח, והופ – פתאום יש קיבה נפרדת. למען האמת זה לא שהקיבה גידלה נדל"ן חדש, היא פשוט השתעממה. עד שהגיע סירופ שוקולד לסביבה.

אז למה לא לקפוץ ישר לסוף, להתענג, וכשהבטן שלנו תשתעמם מכל הטוב הזה, נעבור לעושר הטעמים המורכב שהתפריט מציע? אין סיבה שנמתין עם הקינוח לרגע בארוחה שבו אנחנו כל כך מפוצצים שכבר שונאים את עצמנו. אם לא נסיים מהצלחת לא יבוא שוטר. לעומת זאת, עדיין יבוא קינוח. אנחנו אנשים בוגרים ואף אחד לא ימכור לנו יותר שאסור לאכול כמו שרצינו כשהיינו ילדים.

אנחנו קוראות לזה "שולחן מאזטים". שעת התה של אלון שבו (צילום: דן פרץ)