למען האמת: אולי במאה ה-19 ישראל הייתה יותר בשלה לסדרה כזאת

בכל תקופת משבר שעוברת על עם, כל עם, נוצרת משיכה גדולה לנוסטלגיה. בזמנים של אי ודאות לנפש האדם יש רצון לחזור לתקופות פשוטות יותר, ל"פעם", שתמיד היה יותר טוב מ"עכשיו". באינתיפאדת אל אקצה חזרנו לימי השירה בציבור; ארצות הברית אחרי 9/11 התאהבה מחדש במוזיקת הקאנטרי. וגם אצלנו אחרי ה-7.10, יש המיית לב גדולה מאוד לכיוון העבר. להיסטוריה. לשורשים.

>> מרץ משוגע: 28 סדרות מסקרנות שלא תרצו לפספס החודש 

אולי זה מה שיסייע מעט לעלייתה של "הצבי", סדרת דרמה ישראלית חדשה, שהפרק הראשון שלה שודר אתמול (שלישי) בכאן 11. היוצרת שמאחוריה היא קרן מרגלית, שעמדה מאחורי הלהיט הבינלאומי "פלפלים צהובים", והיא לוקחת אותנו למציאות שונה לחלוטין – ירושלים של המאה ה-19. שם, צעירה בשם פרומה ציפיס, בת למשפחת אצולה חרדית, מגיעה לעבוד אצל אליעזר בן יהודה, לימים מחייה השפה העברית ובאותה תקופה עיתונאי ועורך העיתון העברי "הצבי", שנכתב בשפת הקודש – בזמן שבו השימוש בה היה הכל חוץ ממובן מאליו.

יצירה של סדרות תקופתיות היא כיוון מעניין של התאגיד, שתי סדרות בולטות בז'אנר הזה כבר ראינו בכאן 11: "שעת נעילה", שהצליחה לא מעט וחזרה אל מלחמת יום כיפור; ו"קרתגו" של רשף לוי, שלמרות המקפצה האדירה שקיבלה מהמונדיאל, הצליחה הרבה פחות. "הצבי" מדברת את השפה הטלוויזיונית של שתי הסדרות האלה – גדולה, מושקעת, מלאה בשחקנים מצוינים. קיים גם פער גדול בינה לבין שתי קודמותיה שגורם לה להיות פספוס גדול.

נפתח, ברשותכם, בחיובי: שתי הדמויות המרכזיות של הסדרה קיבלו ליהוק מצוין. אור בן מלך, שבדרך כלל מגלם טייפקאסט מאוד מסוים בסדרות כמו "הנערים" או "הבורר", מקבל לידיו תפקיד ראשי גדול ובוגר – אליעזר בן יהודה – ומגלם אותו די בהצלחה, תפקיד שלוקח אותו קדימה בקריירה. גם סוזאנה פפיאן, שפרצה לתודעה עם התפקיד המצוין שלה ב"גן קופים" של אבי נשר – ממשיכה לתת בראש ולתת משחק אופי יוצא מן הכלל בתור פרומה ציפיס – הצעירה המהפכנית. גם ברמה האסתטית, הסדרה נראית מצוין ומבוימת ומצולמת נהדר.

"הצבי" (צילום באדיבות כאן 11)

יש מכשול אח שהופך אותה קשה לעיכול, בוודאי בתקופה הזו, והוא מחסום השפה. ברור שיש לזה צידוק עלילתי; בירושלים של המאה ה-19, עברית היתה שפתם של מעטים. רק בן יהודה, ולאחר מכן "גדוד מגני השפה" הצליחו להביא אותה למעמד המובן מאליו שיש לה היום. ועדיין, העובדה שהסדרה מתנהלת ברובה ברוסית קצת מקשה על החיבור עם הקהל הרחב. ברור שיש תרגום, אבל השלב הנוסף הזה בעיבוד המתרחש, מבחינת הצופה, הופך את הקשר עם העלילה למסובך יותר.

"הצבי" (צילום באדיבות כאן 11)

העלילה דווקא רלוונטית ביותר: הדילמה העיתונאית שעומדת בלב הפרקים הראשונים היא כזו שמוכרת לנו גם היום מעולם התקשורת. דווקא עכשיו, מהדהדת הקריאה של "הצבי" להגיד את האמת – וכמה שיותר ממנה. במובן הזה בהחלט יש בה מסר חשוב. אבל יתכן שהיו דרכים מעניינות יותר ושקופות פחות להעביר את המסר הזה, למרות הפער הגדול שיש בינינו כצופים לבין העולם שהסדרה חיה בו. גם הזווית שהסדרה תופסת, זו של הצעירה שמחפשת גבולות חדשים (ושפה חדשה) בתוך סביבה אולטרה שמרנית וקיצונית, מן הסתם מתחרזת עם מה שקורה עכשיו ומופיעה בעיתוי לא מקרי.

"הצבי" (צילום באדיבות כאן 11)

ובעיקר, ואולי זה השורש, יש משהו שמרגיש קצת מלאכותי בלבוש התיאטרלי, במשחק הדרמטי א-לה תיאטרון גשר ובעברית הגבוהה שכן מופיעה בסדרה. נדמה לי שהעין הישראלית עדיין לא בשלה ולא מורגלת לדרמות תקופתיות עתירות תלבושות ואקססוריז וכמהה למשהו הרבה יותר עדכני. זה לא אומר שלסדרה כמו "הצבי" אין מקום על המסך; אין לנו הרבה סדרות איכותיות, וכאן 11 הוא במה ראויה למוצר שכזה. אבל האם ייפתח כאן  שער אל הלבבות של הקהל? אני בספק.

"הצבי" (צילום באדיבות כאן 11)

ישראל של 2024 הרבה יותר בכיוון של סדרות מהסוג של "מנאייכ" מאשר "הצבי". "מנאייכ" או "עלומים" מדברות בראש ובראשונה ישראלית. הן רלוונטיות לכאן ולעכשיו, גם אם הן מביאות אותנו למקום אחר בתוך ההווייה הזאת. "הצבי" היא סדרה מפוארת, אבל יהודית ולא ישראלית. ומכאן מגיעה תחושת הניתוק. התאגיד וקרן מרגלית ראויים להערכה על הניסיון הנועז הזה. ברור שסדרה כמו "הצבי" לא היתה מגיעה למסך שלנו במציאות של טלוויזיה מסחרית בלבד. סיכויי ההצלחה של היצירה הזאת, מנגד, נראים לי הרבה פחות גבוהים.