מדינה בתיבת תהודה: התקשורת שלנו היא דיסנילנד של תודעה כוזבת
מאז הטבח ב-7 באוקטובר נמצאת החברה הישראלית בתיבת תהודה אחת גדולה, מנותקת מהמתרחש בעזה ובעולם. התקשורת הישראלית לא מאתגרת את התפיסה הרווחת ורק מעצימה את הנדסת התודעה. התוצאה היא עיוורון לאומי שמשאיר אותנו שבויים בקונספציה. ומי ששבוי בקונספציה – אנחנו כבר יודעים - יכול רק להפסיד
כמעט שני מיליון עזתים נעקרו מבתיהם מאז הטבח של חמאס בישראלים ב-7 באוקטובר. הם מספרים על רעב ועייפות ועל צפיפות נוראית באוהלים רעועים במחנות פליטים זמניים. הם סובלים, שרויים בחוסר ודאות ונאבקים על מים ומזון. אין להם אפילו שביב של תקווה שהמשבר שבו הם נמצאים ייפתר בקרוב. ולמרות זאת, כשצרכן החדשות הישראלי הממוצע ייתקל באדם שקורא להפסיק את המלחמה או אפילו רק להגדיל את הסיוע ההומניטרי – כמו שהורה בית הדין בהאג – הוא יופתע מעוצמת ה"ניתוק". איך לעזאזל, יתהה לעצמו, אפשר בכלל לדבר על לעזור להם?
>> את יום העצמאות הקרוב לא נוכל לחגוג. רק ממשלת החורבן יכולה לחשוב אחרת // טור דעה
"תיבת תהודה" הוא מונח שנכנס לחיינו בשנים האחרונות, ומדבר על כך שמשתמשי הרשתות החברתיות כלואים בין פוסטים של אנשים הדומים להם וחושבים כמוהם, ושומעים רק את הדעה של עצמם שוב ושוב. תיבת התהודה לא רק מהדהדת בפני הגולש את מחשבותיו, אלא גם עושה את זה באופן מתלהם ומסית: מחקרים שהציג איגוד האינטרנט הישראלי הראו כי הפוסטים שמושכים את רוב תשומת הלב הם המקטבים ביותר, כאלה שמעודדים את גישת ה"אנחנו מולם". הגולש, מצידו, שבוי בתודעה כוזבת שבה הוא בדעת הרוב, בצד "הנכון", וכל עמדה אחרת נראית פתאום מנותקת ואפילו בוגדנית.
התודעה המהונדסת משרתת לא רק את הערוצים צמאי הרייטינג, אלא גם את השלטון שמפחד מתודעה ביקורתית. ה"ביחד ננצח" תלוי בעיוורון מוחלט של צופי הטלוויזיה בישראל למתרחש בעזה ובשאר העולם
מאז הטבח ב-7 באוקטובר נדמה שהחברה הישראלית כולה נמצאת בתיבת תהודה אחת גדולה. התקשורת הישראלית, שדווקא חשופה גם למראות אחרים, לא מתאמצת לאתגר את התפיסה הרווחת בכלים עיתונאיים. היא מעולם לא הצטיינה בהצגת הצד האחר במלחמה כאנושי או בהצגתו בכלל. כלי התקשורת הזרים, מנגד, מציפים את המרקע בתמונות מעזה. וכך, במהלך מלחמת "חרבות ברזל" כולנו לא רק נמצאים בעיוורון מוחלט לגבי המתרחש ברצועת עזה – אלא גם לגבי האופן שבו מוצגת המלחמה בעולם שמחוץ לישראל.
חוקר התקשורת רוג'ר סילברסטון טען כי תקשורת מוסרית צריכה לשמור על "המרחק הראוי" בסיקור של מי שנחשב "האחר". תפקיד החדשות הטלוויזיוניות, לדוגמה, הוא לשמור על ה"זר" או "האחר" כאנושי, או לפחות לשמר מקום של דיון ביחס לאנושיותו – ולא להפוך אותו למפלצת. אבל, נראה שלא רק שהישראלים תקועים בתיבת תהודה פנימית ומשסעת – אלא החברה כולה מנווטת על ידי אמצעי התקשורת שלא שומרים על המרחק הראוי, למשל, בייצוג של ילדים פלסטינים בעזה.
כל מה שלא מתיישב עם אג'נדת ה"ביחד ננצח", שלפיה ישראל צודקת בכל מעשיה והעולם כולו נגדנו, נותר בחוץ. ההכחדה הסימבולית הזו כוללת לא רק את ממדי ההרס בעזה, אלא, כאמור, גם את הצגת האופן שבו העולם חווה את המשבר. כשדגל ישראל מתנופף ברקע האולפנים, וזמן מסך ניתן להעצמת האגו הלאומי אחרי התבוסה שספגנו ב-7 באוקטובר, התוצאה היא דיסנילנד של תודעה כוזבת עבור אזרחי המדינה. צה"ל חזק ומנצח, בצד השני כולם מחבלים ולכן לא צריך להראות אותם, וכל העולם אנטישמי.
תודעה מהונדסת זו משרתת לא רק את הערוצים צמאי הרייטינג, אלא גם את השלטון שמפחד מתודעה ביקורתית. ה"ביחד ננצח" נדמה כתלוי בעיוורון מוחלט של צופי הטלוויזיה בישראל למתרחש בעזה ובשאר העולם. העיוורון הזה אולי ישאיר אותנו ביחד בתיבת התהודה שלנו אבל יחזק את הבורות, חוסר האמפטיה וחוסר ההבנה של האזרחים בישראל למתרחש בעולם. בסופו של דבר הצופים שבויים שוב בקונספציה ומי ששבוי בקונספציה – אנחנו כבר יודעים – לא מנצח. רק מפסיד.
>> ד"ר נועה לביא היא ראשת המסלול לתקשורת ומדיה בבית הספר לממשל וחברה במכללה האקדמית תל־אביב-יפו וראשת התוכנית ללימודי צעירות וצעירים במכללה