טאבו אמאש'ך: חנוך דאום מצליח לא לפגוע באף אחד. וגם לא להצחיק

מזה שנים ישנו דיון ערני בתחומי הקומדיה על הגבולות. מהו המקום שבו הומור מפסיק להצחיק? האם יש אוכלוסיות שמוגנות מהומור? ובכלל – האם באמת אפשר "לצחוק על הכל"? רבים טוענים שמה שמכונה "פוליטיקלי קורקט" (הרצון לשמור, בכל מחיר, על התקינות הפוליטית והימנעות מפגיעה בכל בני האדם) הורג את הקומדיה. הוא מסרס את הקומיקאים, כך אומרים, משום שהוא מצמצם את טווח המחשבה שלהם והאפשרויות שלהם. יש מי שטוען שזה אפילו מסרס את טווח החשיבה של כולנו – מין דרך לומר לאנשים מה "נכון" ומה "לא נכון" לחשוב.

ואכן, ב-2022 היכולת לצחוק על דברים מעט הוגבלה – הרבה בדיחות שהיו עוברות בשנות השמונים והתשעים, היום כבר לא מקבלות את אותה התגובה – קומיקאים שחוצים את הגבול חוטפים על כך ברשתות החברתיות, ובחו"ל לעתים אפילו מאבדים פרנסה ממש. מנגד, ובין היתר בגלל המגמה הזו, מגיע גם הבאקלאש – לא סתם הקומיקאי המצליח ביותר כיום הוא דייב שאפל, אדם שמעולם לא שם יותר מדי על ההגבלות או הפוגענות, ובאמת צחק במופעים שלו על הכל.

בטווח הצר הזה, שבין תקינות פוליטית להומור, עוסקת "טאבו" – הסדרה החדשה של חנוך דאום שעלתה אתמול, כנראה, במקום היחיד שבו היא היתה יכולה לעלות לאוויר – ערוץ כאן 11. בסדרה, יוצא דאום לחופשה עם בני אדם ששייכים לקבוצות שנחשבות "מוחלשות" או כאלה שאסור לצחוק עליהם: מאנשים בעלי עודף משקל (בפרק הבכורה ששודר אתמול), חולים סופניים, אלמנים ואלמנות, בני העדה האתיופית, מוגבלים פיזית ולקויי ראייה. עם כולם הוא ייצא למסע שבו הוא ינסה לראות את החיים דרך העיניים שלהם – וגם לצחוק עליהם, איתם ובעיקר על הנושא.

הסדרה מטפלת בנושאים ברגישות מאוד גדולה – דאום הוא איש מאוד אמפתי, ורואים את זה בשיחות שלו עם בעלי עודף המשקל. ניתן גם לזהות טביעות אצבע של תכנית אחרת מהערוץ, "סליחה על השאלה", שהיתה לאחת מההצלחות היותר גדולות של התאגיד. קל לראות את הקו המחבר של רצון לכבד את מושאי התוכנית, לתת להם את הספייס להתבטא, ובעיקר להציג מורכבות – אין סוג אחד של שמנים בדיוק כמו שאין סוג אחד של רזים. בין המשתתפים בפרק אפשר היה למצוא אחד אגרסיבי, ואחד פחות, אחת שמחפשת אהבה ואחת שממש כבר לא אכפת לה ממה חושבים עליה. אצל כולם היה רצון מאוד גדול להיות נוכחים, והסדרה אכן נותנת להם להיות כאלה. לא מובן מאליו בטלוויזיה שלנו, בוודאי לא בחברה שלנו.

באופן קצת אבסורדי, דווקא עילת התכנית המקורית – קטעי הסטנד אפ – הם החלק שעובד הכי פחות. רוב הבדיחות לא מאוד מצחיקות (אולי כי הגרון קצת רווה מהומור על אנשים שמנים, אנחנו כציבור צוחקים עליהם כל חיינו), ומשמשות כמעין "פילר" נוח בין מונולוג קורע לב אחד למשנהו. בעיקר היה חסר לי הקול של הגיבורים עצמם – שהם יספרו את הבדיחות עליהם ועל שכמותם. יש לי תחושה שדווקא הם, מתוך המקום שמסרב להיות קורבני, היו יכולים להביא את ההומור הטוב ביותר. דווקא כמי שחווה את הכאב שללהיות מושא הבדיחה.

בסך הכל, "טאבו" מצליחה במשימה העיקרית שלשמה היא קיימת – להראות את העולם דרך עיניהם של הציבורים שבדרך כלל "שקופים" בעינינו. היא מביאה את הסיפורים בדרך חשופה מאוד, מרגשת ואפילו אמיצה מצידם. אבל צריך להודות שבכל הקשור להומור עצמו, "טאבו" לא באמת שוברת טאבואים. היא רוקדת איתם ריקוד, מלטפת אותם קצת בקטנה, אבל לא באמת מנסה לפרק. ואולי דווקא שם, האינפוט של מי שעברו את זה במו ידיהם היה יכול לעזור.

אז האם באמת מותר לצחוק על הכל? כנראה שהשאלה הזו תמיד תישאר בעיני המתבונן. הרי לכולנו, גם לאבירי חופש הביטוי והלוחמים נגד הפוליטיקלי קורקט, בסוף יש קו אדום. לכל אחד מאיתנו יש את מה שלא מצחיק אותו. סף הרגישות הוא לא אחיד, וכל אחד הוא קצת "סנופלייק" כשזה מגיע לחצר האחורית שלו.ובדיוק בגלל זה, נראה לי שהדרך הכי טובה להילחם בתרבות ההשתקה – היא פשוט לתת ליותר אנשים לדבר ולצחוק בעצמם, על עצמם.

"טאבו", כאן 11, פרק חדש מדי מוצאי שבת