אחד הבמאים החמים בהוליווד הוא גם המלך הסודי של ההומור היהודי

הרבה דברים עברו על הקומדיה במאה האחרונה, אבל יש סוג אחד של הומור שנשאר בערך אותו דבר – חיקויים של היטלר. מאז הימים שבהם עוד חי ופעל (צ'ארלי צ'פלין ב"דיקטטור הגדול", כמובן) ועד היום קומיקאים ושחקנים משתמשים בדמותו של הצורר, פחות או יותר מאותן הסיבות, ואפילו מקבלים בערך את אותן התגובות. לחקות את היטלר זה לא בדיוק הומור פורץ דרך, אבל גם היום זאת דרך טובה לא רק לעורר דיון ועניין ציבורי, אלא גם לסמן את עצמך כקומיקאי נועז ואמיץ שלא חושש לעורר שערוריות.

מל ברוקס (שגם התחפש להיטלר בסוף קומדיית-הנאצים-הפחות-מפורסמת שלו, "להיות או לא להיות") אמר פעם ש"אם תנסה לנהל דיון עם דיקטטור אתה לא תנצח לעולם. זה מה שהם עושים הכי טוב: הם מפתים אנשים. אבל אם תשים אותם ללעג, תוריד אותם עם צחוק, הם לא ינצחו. אתה מראה כמה משוגעים הם". כמה אלפי סרטוני "היטלר מתעצבן" אחר כך הגיע "ג'וג'ו ראביט", הסרט שכתב וביים טאיקה ואיטיטי . בסרט ואיטיטי עצמו מופיע בתפקיד היטלר, כלומר, היטלר בתור חבר דמיוני של ילד גרמני בן עשר בהשפעת תעמולה נאצית וחברות בנוער ההיטלראי. הסרט נפתח עם מונטאז' שמשווה את ההשפעה של היטלר על החברה הגרמנית, ובפרט הנוער, לביטלמאניה. לקראת סיום, הגיבור צועק על החבר הדמיוני שלו "פאק יו היטלר" – ובועט אותו החוצה מהחלון.

"ג'וג'ו ראביט" התקבל בחיוב בסך הכל, היה מועמד לשישה אוסקרים וזיכה את ואטיטי בפרס התסריט המעובד הטוב ביותר. אך כאמור, קשה לחקות את היטלר בלי לקבל גם קצת באקלאש, וגם כאן היו מי שפחות התחברו לסוג המסוים של קומדיה שואיטיטי בחר ליצירה שלו. אבל איך הסרט היה מתקבל אם היה חתום עליו, למשל במאי ותסריטאי בשם טאיקה כהן? ואטיטי, שנולד בשם טאיקה דיוויד כהן ומגדיר את עצמו יהודי-פולינזי, מאמין שהיחס היה משתנה לטובתו – אבל שהידיעה הזו הייתה יכולה גם לפגוע באימפקט שלו. מבחינתו, להדגיש את יהדותו בקמפיין הקידום של הסרט היה קצת כמו לכתוב על הפוסטר "אל תדאגו, הבמאי יהודי!".

איך להיות יהודי עכשיו // טיים אאוט סופ"ש
>> אם השאלה היא איך להיות יהודי עכשיו, אז התשובה נמצאת בתל אביב
>> העגלה שלנו רחוקה מלהיות ריקה. הנה ארון הקודש שלנו בתפארתו
>> מיהו (הכי) יהודי? דירוג הדמויות הכי יהודיות בתולדות הטלוויזיה
>> כן, אנחנו שולטים בהוליווד: הסרטים הכי יהודיים של השנים האחרונות
>> היהדות הטעימה שלנו: מסע אל אוצרות הקולינריה של בני ברק

כמובן שגם לא-יהודים מספרים לפעמים בדיחות שואה או מחקים את היטלר (כאמור, אותו צ'פלין – אם כי באותם ימים הקונטקסט של סאטירה על היטלר היה יותר "סאטירה פוליטית אקטואלית" ופחות "הומור שחור של יהודים"), אבל המקרה של ואטיטי מורכב יותר מהשאלה הסיינפלדאית על "למי מותר לצחוק על יהודים". היוצר הניו זילנדי הוא אחד מהדמויות הבולטות בעולם הקומדיה כיום, אבל כנראה שלא תשמעו את שמו נמנה באותה רשימה של "הומור יהודי עכשווי" עם שמות מזוהים יותר עם יהודתם, נניח סת' רוגן, שרה סילברמן או ג'ון סטיוארט.

ואיטיטי ממש לא מסתיר את היותו יהודי, אבל העובדה הזו נשארה בסופו של דבר ברמת הקוריוז שמוזכר מפעם לפעם, ואפילו קמפיין אוסקר לסרט שבו הוא משחק את היטלר לא שינה את זה. קשה להגדיר הומור יהודי, וקשה עוד יותר לעשות את זה כשהיוצר עצמו כמעט ולא עוסק ביהדות וביהודים ביצירות שלנו. ובכל זאת, הערכים שמאפיינים את היצירה שלו מהדהדים במידת מה את המסורת היהודית של הומור אנדרדוגי, נוירוטי ומתחכם.

העניין הוא שקשה להגדיר מה הוא, בעצם, הומור יהודי. אנחנו אוהבים במיוחד את הבערך-הגדרה של חוקר הספרות פרופ' ג'רמי דאובר, מחבר הספר Jewish Comedy: a Series history. בראיון לכלכליסט ב-2018 הוא אמר: "אני לא יכול להגדיר הומור יהודי, אני חושב שכל ניסיון שמתחיל במילים 'קומדיה יהודית היא…' נועד לכישלון. הומור יהודי מורכב מתגובות לרדיפה, מנגנוני הגנה, סאטירה עצמית, קומדיה תיאולוגית וסתם בדיחות רגילות כמו בכל מקום. (…) במשך תקופה ארוכה רוב הקומדיה היהודית היתה מחוברת לתנ"ך, לחיים תחת עול ה'אתה בחרתנו'. שלום עליכם אמר: 'אם זו הבחירה, אנחנו לא רוצים את זה, למה באמת שלא תבחר מישהו אחר. אתה אומר שבחרת בנו, אבל זה ממש לא נראה ככה'". הציטוט הזה של ואיטיטי מהדהד את אותו הסנטימנט "הסוג האהוב עליי של קומדיה מגיע מהצד המביך של החיים, הדברים שמעוררים בנו קרינג' אבל גובלים בטרגי. זה מה שמעניין אותי, זה מגיע ממקום רגשי אמיתי".

אנחנו יהודים, מותר לנו. "ג'וג'ו ראביט". (צילום: מתוך הסרט)

ואכן, רוב היצירות שואטיטי מעורב בהן עוסקות בדמויות של אאוטסיידרים מסוגים שונים ומשונים: הסרטים Boy ו-Hunt for the Wilderpeople עוסקים בילדים ממוצא מאורי; Eagle vs Shark הוא קומדיה רומנטית של גיקים ווירדוז שאף אחד לא ממש מבין; "מה שאנחנו עושים בצללים", הסרט והסדרה, חושפים את הקהילה הסודית של ערפדים, אנשי זאב ושאר יצורים מיתיים, שחיה בניתוק כמעט מוחלט מהחברה האנושית; "כלבי שמורה" שיצר עם סטרלין הרג'ו מתמקדת בבני נוער ממוצא ילידי בשמורה כפרית באוקלוהומה. גם הנסיגה של הילד הגרמני ב"ג'וג'ו ראביט" לעולם דמיוני בו החבר הכי טוב שלו הוא אדולף היטלר נובע, בסופו של דבר, מהיותו אאוטסיידר באופיו – גם אם בגרמניה הנאצית אין ספק שהפריבילגיה היא דווקא בצד שלו.

במובן מסוים היצירה של ואטיטי היא שילוב של המאפיינים שהוא מייחס להורים שלו – ההומור היבש והציני של אמא שלו (הצד היהודי), מורה וכותבת, והיצירה הנאיבית של אביו הצייר (הצד המאורי). בהרצאת TED שהעביר ב-2010 הוא צוחק בעיקר על עצמו, ובפרט על עצמו הילד והמוזרויות שאפיינו אותו, כולל חרדה היפוכנדרית שהוא הולך למות מסרטן בכל רגע ונטייה בלתי נשלטת לצייר צלבי קרס. "לא הצלחתי להפסיק והרגשתי אשמה על זה", הוא מספר. "כל פעם שציירתי אחד מיד הרגשתי רע והייתי חייב להפוך אותו לציורים של חלונות ובתים. משם הגעתי למחשבות על היטלר, ולמה צ'ארלי צ'פלין נראה כמוהו, ומה הקטע עם השפם הזה שגורם לכל דבר להראות כמו היטלר. ואז התחלתי לצייר שפם של היטלר על כל דבר". אם זה לא נראה לכם כמו מנגנון הגנה לתחושת רדיפה, כנראה לא הייתם מסוג הילדים שיודעים בערך לפחות 20 בדיחות שואה ממש נוראיות ונזכרים בהן במבוכה בכל יום שואה.

והנה, לסדרת "ת'ור" של מארוול הוא הגיע בדיוק בזמן כדי להפוך את אל הרעם היהיר מנסיך מפונק ליתום מוכה טראומה שמשוטט ללא מטרה בין כוכב לכוכב, ובהמשך למנהיג של קבוצת פליטים לאחר השמדת אסגארד. תוסיפו לזה תפקידי של ואטיטי כשחקן – בלאקבירד האמיץ מבחוץ ועדין מבפנים ב"לו הייתי פיראט" (שהוא גם אחד ממפיקיה), קורג החייזר המהפכן מ"ת'ור: רגנרוק" ו"ת'ור: אהבה ורעם" ולאחרונה גם ארנב שסובל ניסויים אכזריים בסרטון "Save Ralph" (מה יש לו מארנבים?). באותה הרצאת TED ואטיטי ציין שיש לו חיבה מיוחדת לדמויות של "אחרים", בייחוד כאלה עם נקודת מבט נאיבית או ילדית במידה (מה שמסביר למה הוא כל כך אוהב ליצור סרטים על ילדים).

בראשית דרכו כיוצר רב תחומי, טאיקה כהן/ואטיטי חתם על יצירותיו לסירוגין עם שמות המשפחה של הוריו. אמו, כאמור, נולדה לאב ממוצא רוסי-יהודי, אביו הוא בן לשבט מאורי (העמים הילדיים של ניו זילנד). כשנשאל בראיון ב-2012 למה הוא מחליף בין השמות, הוא ענה מיד "זה למטרות מס" אבל אז נתן גם תשובה רצינית: "שני ההורים שלי עוסקים באמנות. אמא שלי כותבת ומורה, אבא שלי צייר. בבית הספר הייתי טאיקה כהן, כי זה השם בדרכון שלי, וכהלכתי לגור עם אבא שלי והצד שלו של המשפחה קראו לי ואטיטי. תמיד השתמשתי בשני השמות בהתאם לאיפה שחייתי. את הסרט הקצר הראשון שלי עשיתי באזור שבו נודעתי בשם ואטיטי אז ככה גם חתמתי עליו, ופתאום הסרט הזה מאוד הצליח והייתה לי קריירה כיוצר קולנוע תחת השם הזה. זה לא שאני בורח מ'כהן' או משהו, זה פשוט קרה".

ואטיטי סיפר שלאורך שנות ההתבגרות שלו הוא נתקל בדעות קדומות, אבל יותר בגלל צבע העור והמוצא המאורי מאשר בגלל השם היהודי: "למדתי להתעלם מזה. זה לא הדבר הכי טוב לעשות, אבל אתה עושה מה שאפשר. הרבה מהרגשות האלה הפכו אצלי לקומדיה – בגלל זה אני מרגיש בנוח ללגלג על אנשים שחושבים שזאת חוכמה גדולה לשנוא מישהו בגלל מי שהוא". להלן – היטלר שואטיטי משחק הוא ילד מגודל ומטופש למדי – אפילו קצת וודי אלני בנטייה שלו לברבר בזרם תודעה נוירוטי לגמרי.

בעצם קוראים לו כהן. טאיקה ואיטיטי (צילום: שאטרסטוק)

קבלו דוגמה: היטלר שוכב במיטה קטנה מדי למידותיו, לבוש מדים, וממלמל לעצמו "עשיתי את זה מוזר? זה מוזר עכשיו, נכון? היחסים בינינו לא אמורים להיות מוזרים". ככל שהסרט מתקדם והיטלר נעשה יותר מפלצתי, הוא נעשה גם הרבה יותר "היטלרי" – כלומר, מזכיר יותר חיקוי של האדם האמיתי מאשר פרשנות חמודה ומצחיקולית של ילד תמים. הדמות היהודייה היחידה בסרט היא של הנערה אלזה, שמתחבאת בבית המשפחה – והיא מקבלת חוש הומור שנון, עוקצני ומל ברוקסי יותר, עם נימה מתבקשת של התנשאות ("אתה יודע מה אני?" "יהודייה?" "לבריאות").

ואטיטי ביסס את הסיפור שכתב על ספר בשם "Caging Skies", אבל הספר לא היה קומי ולא הכיל שום חבר דימיוני – הרעיונות האלה הגיעו מהתיאור השגוי למדי של הספר שקיבל מאמו, רובין כהן: "היא הסבירה לי אותו לגמרי לא נכון, אני לא בטוח שהיא באמת קראה אותו". למקרה שתהיתם, התגובה שלה לפרשנות הקולנועית שבנה יצר לספר הייתה קלילה מאוד. "האישה היהודייה הקטנה הזו מניו זילנד מגיעה לסט של הסרט, ואני לבוש כמו היטלר", הוא סיפר. היא אמרה 'מותק, אתה נראה נהדר'. למקרה שתהיתם מאיפה ההומור שלי מגיע".