את טרנד ברי האוכל והיין אפשר להסביר. אני יודע כי פתחתי אחד
פריחתם של ברי היין וברי האוכל בכל רחבי תל אביב - ומשם גם לשאר המדינה - היא מגמה שנובעת מכך שדור ה-Z קפץ למים העמוקים ונכנס לזירת המסעדנות כדי לפתוח מקומות בילוי שמתאימות לכיס שלו. עומרי קאופטייל פתח את בר האוכל "לונל" ומסביר למה הטרנד הזה כאן כדי להישאר // טור דעה
נדמה שהאקלים הכלכלי הנוכחי הוביל לגל סגירות של מסעדות ובתי עסק רבים. לצד המצב המדכדך הזה, הרוח היזמית הישראלית בעולם הקולינריה – שרגילה להתמודד עם אתגרים – ממשיכה לפרוח בדמות ברי האוכל וברי היין שקמו לתחייה ומציפים את העיר.
קל להסביר את המגמה הזאת: ברי האוכל מאפשרים לצעירים חווית בילוי ספורטיבית-אלגנטית בתקציב שווה לכיס. בסגרי הקורונה התחיל דור ה-z לשתות יין בהמוניו,ועקב מחסור בחווייות בילוי הוא התחיל גם לדבר עליו ולהעמיק את הידע שלו בו. לצד ההזדמנויות העסקיות שנוצרו עקב סגירת עסקים רבים, ותחושת העצמאות שהעניקה מהפכת האינסטגרם לפיה כל אחד יכול להקים עסק ביצירת עמוד אינסטגרם ולוגו ב-Canva, נולדה מהפכה: בני דור ה-z קפצו למים העמוקים ויצרו לעצמם מקומות בילוי בהתאם לצרכים שלהם.
יכול להיות שהתבגרנו מהר מדי, אבל ישיבה על שרפרף עץ בלי משענת, חצי ליטר בירה ושניצלוני תפוגן כבר לא עושים לנו את זה יותר. שפע חומרי הגלם האיכותיים שהכרנו במעדניות השונות פתחו בפנינו צוהר לכמה סטייל ואיכות יכול להכיל בילוי פשוט ולא יקר מדי של יין ונשנושים. אנחנו רוצים וצריכים הפוגה – מהמשרד/ מההפגנה / מהפיגוע האחרון – ואנחנו צריכים את ההפוגה הזאת כמה שיותר פעמים בשבוע במקום כמה שיותר אלגנטי הכולל אלכוהול ומנות קטנות וטעימות שמצטלמות נהדר, בלי להכביד על הכיס ועל מצב הרוח.
את ההפוגה הזאת מסעדות הפיין דיינינג כבר לא יכולות לתת לנו. בעידן שלקראת הגעת מדריך מישלן לארץ, אותן מסעדות עברו מתיחת פנים ויצרו לעצמן מעמד מסוים שאומר "אלינו תגיעו רק באירועים מיוחדים". בחלק נכבד מהמסעדות הגדולות ניתן לרכוש רק ארוחת טעימות במחירים של מעל 300 ש"ח לסועד, ובשביל לשתות טוב וגם לשבוע תצטרכו להשאיר לא מעט כסף פר ראש. כדי שמסעדות מדרג העילית יוכלו להצדיק את תג המחיר, הן צריכות להשקיע בעיצוב ונראות המקום, ולכן מאחורי רוב המסעדות הכי מפורסמות שאתם מכירים עומדים בלי שתדעו אנשי העסקים הכי עשירים בישראל, והם לא יתנו את המפתחות בדרך כלל למי שאינו סלבריטי שף.
מה נותר לנו האנשים הצעירים שחיים ונושמים את עולם המסעדנות הישראלי? לפתוח מקומות בהתאם ליכולות שלנו. יש הזדמנויות, יכולות וצרכים ולנו נותר רק לממש אותם. את לונל פתחנו בדיוק בשביל למלא את החלל הזה. מקום שאנחנו היינו רוצים לצאת לבלות בו. היה לנו חשוב להתאים אותו לרוח של הדור שלנו, כזה שמשלב בין חווית בילוי של אוכל ולילה אבל בצורה נגישה לא מתיימרת. מקום שיתן מענה גם לאירוע מיוחד וגם לסתם ערב בשבוע להתאוורר שניה מהבית, לשבת עם חברים על אוכל טוב ויין מעולה בלי שתצטרך לשבור תוכנית חסכון.
החלל הפנימי שלנו הוא קטן ואינטימי עם מטבח שלא עסוק בשופוני אלא בלהוציא אוכל טעים וכיפי שבא טוב ליד הדרינק. האירוח שאנחנו מכוונים אליו הוא תמיד מסביר פנים ולא פלצני. הלוקיישן ברביעיית פלורנטין משקף את הרב גוניות העשירה של תל אביב שגרמה לנו להתאהב בה ולרצות לחיות ולעבוד בה. המוסכים מצד אחד ואזור הבילויים מצד שני, עם בנייני פלורנטין שנישאים מלמעלה, הופכים את הלוקיישן לשעטנז שמח, מורכב וצבעוני, שמקבל את כולם באהבה.
אני חושב שכל מקום משקף את משאלת הלב של הבעלים. לונל עבורי, בעיקר בימים אלה, הוא אי של שפיות בתוך ים הטירוף שסביבנו. פעם היו לנו הרבה בתי קפה וברים שכונתיים. כדי לפגוש חברים לבילוי לא מחייב היינו נפגשים שם. אבל העולם השתנה, מקומות שכונתיים רבים נסגרו והתעורר צורך של מעמד הביניים הצעיר למקומות בילוי קטנים, שכונתיים אבל אלגנטיים יותר, עם הרבה אופי ונשמה.
ברוב ברי היין החדשים שנפתחים כיום לא תמצאו תפריט יין מטורף או מציאות שלא ניתן להשיג בשום מקום, אלא בעיקר יד מכוונת. תפריט האוכל יהיה קטן, בעיקרו מחומרי גלם איכותיים וטעימים שלא שוברים את הבנק ומחייבים עלויות גבוהות שמושתתות חזרה אל הסועד – ביי לפילה בקר וכבד אווז והיי לסשימי המאצ'י וגבינת בושה. ברי האוכל או היין הפכו לשם טרנדי ולא מחייב למסעדות קטנות ואינטימיות שמגישות אוכל טעים, קטן וחצוף. הרבה מנות קטנות שכל אחת מתומחרת בנפרד ומאפשרת לך לנהל את החווייה שלך בהתאם לכמה שבא לך להוציא וכמה אתה רעב. ואולי זה בדיוק היופי.