לאאאאא, רק לא את מוטפאק: יצאנו לבדוק אם השמועות נכונות
בתוך עמנו אנחנו חיים, ועדויות עקשניות זרמו למערכת לפיהן משהו לא טוב קרה למנה הכי טובה בעיר, הלוא היא מנת האיסקנדר של מוטפאק לה סגדנו כאן בעבר. היינו חייבים להגיע, לאכול בעצמנו ולגלות את האמת המרה. עכשיו כלום כבר לא יהיה אותו הדבר // ביקורת אוכל רחוב
אני מודה, התרחקתי מהרגע הזה כמו ביבי מאחריות. לא רציתי לגלות את האמת המרה, את המציאות הקרה שהתגלגלנו אליה, אבל אין מנוס. כבר כששמעתי לפני כמה שבועות שמוטפאק החליפה בעלים מבלי ששמנו לב (ושהמשפחה שעד כה החזיקה במקום פתחה מקום חדש), ידעתי שזה בלתי נמנע. אחר כך הגיעו עוד שמועות על ירידת רמה מסוימת, והיה לי ברור שזהו, אי אפשר לדחות את זה יותר – אני חייב להגיע למוסד הטורקי הקטן שעל סלמה-הר ציון, ולהבין אם המנה הכי טובה בכל תל אביב איבדה מקסמה.
>> קלאסיקו פינאלה: מסעדת לה רפובליקה די רונימוטי נסגרת
זו משימה מבאסת, כי קודם כל – מי רוצה ללכת לאכול במטרה להבין אם הוא צריך להתבאס או לא? שנית, כי אני באמת באמת אוהב את מוטפאק, את האוכל שלהם ואת הטוויסט שהכניסו לעולם השווארמה התל אביבי. בעבר חששתי מזה כשכתבתי על הגעתם של מוטפאק למשלוח (אח, ימי הקורונה העליזים). אז כתבתי ש"הספיק לי ביס אחד כדי לגלגל את העיניים לאחור מרוב אושר". הפעם – אזהרת ספוילר – זה לא המקרה.
המקום עצמו דווקא נראה בתקופה טובה – העיצוב הדל של פעם התפוגג לאורך השנים, אבל גם ביחס לשנות מוטפאק הממותגות, הסניף התל אביבי נראה הרבה יותר פיין, שלא לומר מתוקתק. ושימו לב שכתבתי "הסניף התל אביבי", כי מאז שביקרתי לאחרונה במוטפאק, נפצח גם סניף באר שבעי – אני יכול רק לנחש שזה ביוזמת הבעלים החדש. סך הכל אין לי בעיה עם מסעדות קטנות שהופכות לרשת, זה אפילו דבר משמח בעיני, אבל זה נכון רק כל עוד שומרים על הרמה. ולמרבה הצער, זה המקרה.
הגעתי בשעת אחה"צ לא קשה מדי. השולחנות שבחוץ התרבו, ועכשיו תופסים את רוב רוחבו של הרחוב, והעובדים במקום אמנם פעלתנים, אבל לקח זמן לא מבוטל עד שבכלל התייחסו אלי, למרות שלא היה ממש תור, למעט שני אנשים שהמתינו כ-5 דקות רק כדי שיוכלו לשלם על ארוחה שאכלו כבר. זה לא עשה לי חשק להישאר, אז הזמנתי צמד מנות בטייקאווי – הראשונה היא, כמובן, מנת איסקנדר. ב-2018, כשהכרתי את מוטפאק, המנה עלתה 50 ש"ח ויכלה להאכיל גדוד. עכשיו היא עולה 75 ש"ח, ומוגדרת כ"דונר מוגש על קוביות לחם, רוטב הבית, לצד יוגורט, ירקות על האש וסלט אישי". לצידה הזמנתי גם "מנה משולבת פרימיום", שזה בעצם צלחת דונר וקבב עם אורז, סלט וירקות על האש (80 ש"ח), כדי לטעום גם בלי הרוטב.
המוכרת בדלפק מסרה לי שכדאי שאשב ואחכה, כי "הקבב לוקח איזה 8 דקות", אז הזמנתי כוס אייראן (10 ש"ח) והתיישבתי באחד משולחנות העץ הממותגים שבחוץ. בזמן שעבר מההזמנה ועד שהגיע האוכל, המקום הספיק להתרוקן כמעט כולו. כ-25 דקות זה די הרבה לאוכל מהיר, גם אם הקבב לוקח איזה 8 דקות, אבל ניחא. כשקיבלתי את השקית ביקשתי גם יוגורט בצד, והעובד דלפק נתן אותו בשמחה רבה. רק כשהגעתי הביתה גיליתי שאם לא הייתי מבקש את זה, גם יוגורט לא הייתי מקבל עם האיסקנדר, שלא לדבר על הסלט האישי שהובטח.
כל זה היה נסלח – מה נסלח? זניח לגמרי – אם האוכל היה מוצלח כמו פעם. אפילו אם הוא היה קרוב למנה ההיא, הייתי מתעלם מהקטנות. אבל כמו שכבר הבנתם, האכזבה שקיוויתי להימנע ממנה הגיעה עם הביס הראשון. ואז השני, והשלישי. עוד מפתיחת החמגשית היה ברור שיש פה משהו לא לגמרי קולע – הבשר אמנם נראה זהה, אבל הרוטב המיתולוגי של האיסקנדר, אותה אלכמיה קסומה של רוטב עגבניות וחמאה מזוקקת, היה פחות מסמיך. כשטעמתי היה ברור שמשהו בטעמו העשיר אבד. בהחלט היה בו את הרכיבים הנדרשים, אבל משהו באיזון אבד. אני מהמר שמדובר בהתקמצנות על חמאה, וחבל, כי זה כל ההבדל בין מנה טעימה למנה שזוכה לתארים.
ורק שיהיה ברור, זו עדיין מנה טעימה לאללה. לא משנה באיזה הרכב תחברו בשר דונר, חמאה, עגבניות וחתיכות פיתה שספוגות בכל זה – זה יהיה טעים. אבל את מה שעשו בעבר במוטפאק כבר לא עושים פה. כעת זו מנה יקרה יותר, משתלמת פחות (אני די בטוח שאיזון הבשר-בצק הופר לטובת הבצק), פחות טעימה, ועבור מי שאכל אותה בעבר, ממש מבאסת. אני מניח שאם בתול מוטפאק יגיע לפה, הוא יהנה ממנה יותר ממני. אבל הוא גם יכול ללכת לבאבאג'ים הלא רחוקה, ולאכול מנת איסקנדר עשירה בטירוף שבאמת תרגיש משתלמת חרף מחירה. גם היא לא מתקרבת לגדולת האיסקנדר של מוטפאק בימי השיא, אבל הם בבירור כבר עברו.
אחרי שהתמודדתי עם האכזבה, טעמתי מהדונר נקי, בלי הרוטב. דווקא הוא הרגיש לי כאילו לא השתנה דבר. אולי טיפה פחות שמנוני מבעבר, אבל מכיוון שזה לא ממש פגם בטעם הנהדר שלו, זה לא סוף העולם (ויש מי שאפילו יעדיף את זה בלי שומן, אבל הם סוטים שלא יודעים ליהנות). הקבב, לעומת זאת, היה ממש יבש, גם אם טעים, ושוב פעם לא ניחן בקסם שלמוטפאק היה בעבר.
כנראה שזו פשוט גזרה שאאלץ לקבל, שאין יותר מוטפאק של פעם. עכשיו זו רשת שמכינה אוכל טורקי טעים, אבל משמעותית פחות טעים ממה שיכל להיות. נותרנו רק עם התקווה שיום אחד בניבו, המסעדה אליה עברו בני משפחת אולגון שהקימו את מוטפאק, יתחילו לעשות איסקנדר. יאללה ז'אן, כולנו מחכים לקאמבק.
מוטפאק, סלמה 110